באנר חדש
לוגו עם כתובת
שורשים
כי יש משהו בפנים.
תרומות מפה וחניה אודות שורשים צור קשר
‏יום שלישי ‏22 ‏אוקטובר ‏2019  כ"ד בתשרי, תש"פ
הרשמה למשפחה   כניסה לחברים  
ראשי \ מאמרים \ חגים ומועדים \ פסח \ מזל של קבצנים
סרטים דומים
איך כן מצליחים לעשות את השינוי לטובה וכן להתמיד בו ?
מהותו של ראש השנה
שאלות קשורות
מה מותר לעשות בחג ובחול המועד?
האם חג פסח הבא עלינו לטובה הוא כמו שבת שאסור בעשיית מלאכה? ומה הדין לגבי "חול המועד"?
אכילת אורז בפסח
האם מותר לאכול בפסח אורז ושאר קטניות? והאם אשכנזי יכול לאכול אצל ספרדי בבית?
אוכל שהיה מתחת למיטה
האם יש אמת במה שיש כאילו שמקפידים לא לאכול מאכלים שהיו מתחת למיטה מפני "רוח רעה"??
לבער את החמץ

למה בפסח מתרחקים כ"כ מחמץ, ומדוע החמירה התורה כ"כ בחמץ "שלא יראה ולא ימצא.."?

מהי ``מצה שמורה``, ``מצת מכונה``, ``מצת יד``

מה ההבדל בין מצה שמורה, למצות מכונה או למצות יד? מה הכי טוב לקחת?

מאמרים דומים
בחודש ניסן- קורבנות הנשיאים
מראש חודש ניסן נוהגים בכל יום לקרוא את הפרשה של הנשיא שהקריב באותו היום, מפרשת קורבנות הנשיאים, ואח"כ אומרים "יהי רצון..."
שמואל הנביא
שמואל הנביא
צוחק מי שצוחק אחרון - הרהורים לחודש אלול
סגולות שונות יש במידת הליצנות. היא מסייעת לאדם להתמודד עם משברים והוא נעזר בה כדי להסית מעליו את חיצי הסבל. מדוע הרחיקוה חכמינו זכרונם לברכה?. ובמושב ליצים לא ישב.
גדרי חמץ
נהגו הרבה מאחנו בני ישראל, לא לסמוך על מכירת החמץ לנכרי כאשר מדובר בחמץ גמור. מהו "חמץ גמור"? יש בזה כמה מנהגים, יש שאינם מוכרים רק חמץ מדאוריתא ותערובת חמץ מדאוריתא, אבל, חמץ מדרבנן מוכרים. ויש, שגם בחמץ מדרבנן, אינם סומכים על המכירה, ויש שאף בספק מדרבנן אינם מוכרים. אי לכך לתועלת העינין החלטנו לפרסם טבלה שבה פירוט דרגת החמץ שיש בהרבה מוצרים נחוצים, כדי ליידע את הציבור. כמו כן יש החושבים שמוצרים שונים אינם כלל בחשש חמץ, לכן הוספנו גם דירוג של מוצרים שחייבים למוכרם.
חובת התלמידים
חובת התלמידים [ליום היא"צ ולזכרו של בעל הסולם]
מזל של קבצנים
13/05/12 הרב אהרן לוי

טיבם של מקצועות, שהם מקרבים את לב בעליהם זה לזה. ואם בשאר מקצועות כך, הקבצנות על אחת כמה וכמה. וכל כך למה? לפי שזו מעלה נוספת לה, שהיא מרבה שלום בעולם, פשוטו כמשמעו. אם אינכם מאמינים, צאו לכם בערבו של יום אל מקום האסף הקבצנים, והיווכחו באמיתות דברי. 

יושבים הקבצנים בחבורה לעת ערב, ומספרים זה עם זה על נפתולי הנפש האנושית. על קמצנותה ופזרנותה, על רחמנותה ואכזריותה, ועל חמדנותה ותאוותיה. ומתוך שעוסקים בה, נופלות המחיצות, ומתקרבות הנפשות זו לזו והיו לאחת. כל כך מקרבת הקבצנות, עד שאין היא מבחינה בין יהודי לנכרי, וזהו שאמרנו שהקבצנות מטילה שלום בעולם, ואם לא בכל העולם, לפחות בעולם הקבצנות.

לא רק אנשי שלום הם הקבצנים, בעלי אמונה הם. בסתר ליבם בזים הקבצנים לעשירים צוברי ממון המחר. לועגים לאלו שאף על פי שפת טריה בסלם אין דעתם מיושבת עליהם וכבר באכילת היום הם דואגים לארוחת מחר, זאת על אף שאפשר שיאיר המחר בלעדיהם ונמצא שדאגו ל"מחר" שאינו שלהם. בעלי אמונה הם הקבצנים ומבעטים ב"מחר" ולפיכך אינם מבקשים מאיתו יתברך אלא את פרנסת היום עד ינוחו בשלום על משכבם "לשובע ולא לרזון".

***
בתום עמל יומם נפגשו מוישה ואיוון בכיכר העיירה. מוישה זה איני מזכיר מוצאו משתי סיבות אחת – משום עינא בישא ממנה חוששים מאוד בני עדתו. שניה – לפי שחכמים אתם ומתוך ששמו מוישה יודעים אתם מוצאו מיניה וביה. וכי שמעתם מימיכם על מוישה היווני, או הפולני? ורק משום שאין דרכם של מספרי סיפורים להסתיר סודם משומעיהם אגלה מוצאו במפורש, קבצן יהודי הוא מוישה, מבטן ולידה ואומרות הבריות שזו עוברת במשפחתו בירושה כבר כמה וכמה דורות, לפי ש"יפה עניות לישראל" ואין אדם מוריש לבנו אלא את היפה שבנכסיו.

"מדוע עצוב אתה?", שאל מוישה לאיוון שמנה את פדיון יומו. איוון שידע מנהג ישראל היטב השיבו בגערה היהודית "נו או..." בה משתמשים יהודים כאשר מאן דהו מפריעם באמצע תפילתם.
וכי אין מוישה יודע כי מניית הממון חשובה בעיניו כתפילה?. כשסיים נאנח:"עסוקים היהודים מאוד, מוישה יקירי, וגלוי וידוע לפניך שכאשר עסוקים היהודים אין הם פנויים לפתוח ידם לאיוונים שכמותי, ומשכך לא העלתי בידי היום אפילו כדי פדיונה של כוסית וודקה אחת ועל כך אני מיצר. לפי שאין פיהם של איוונים מסוגי פותח עצמו לאכילה אלא אם רואה הוא כוסית וודקה וכיון שכך פותח עצמו בפניה ומתוך שנפתח נתעצל לסגור ואז מגניב אני לתוכו מעט מיני מאכל. רעב אני מוישה ועל כן אני עצב". 

למשמע טרוניתו חייך מוישה חיוך גדול ולחש באוזנו כממתיק סוד: "כמה טיפשים אתם האיוונים, לא פלא שאפילו הקב"ה לא סבב אצלכם כשביקש ליתן תורתו לאומות העולם לפי שידע שטיפשים אתם ו"לא בשופטני עסקינן". אלא שדן אני אותך ל"כף זכות" שכן איך תחכים אם לא שתית?. דע לך איוון יקירי שיום גדול הוא היום. התדע מדוע עסוקים היהודים? טרודים הם בהכנות ל"ליל הסדר" ומתוך שמסודר הלילה מבולבל יומו. בליל סדר זה נוהגים אחי היהודים את עצמם כבני מלכים ואף במזונם כך. אחח... איוונצ'יק אם רק היית זוכה להסב עימהם היתה קיבתך מודה לך עד יקריח ראשך משערותיו הלבנות ועד בכלל. 

"אבל גוי אני" יבב איוון, "כיצד אערים עליהם? מי כמוך יודע שחשדנים אחיך כבני יונה, וכשיכירו באיווניותי אנא אני בא? היש לך בושה גדולה מזו?". "הסר דאגה מליבך", השיבו מוישה באדישות. "אעוץ לך עצה, אם תעשה כדברי, מבטיחך אני כי תישן הלילה מתוך שובע גדול שלא שבעת מימיך". כיון ששמע איוון דיבורים ערבים אלו יוצאים מפי מוישה נצצו עיניו של איוון כבדולח הלבן ואף שלא שתה כלל. וזהו דבר פלא שכן אין עיניהם של איוונים נוצצות אלא למראה בקבוק וודקה.

וזו עצה שנתן מוישה לאיוון:"גומלי חסדים הם אחי היהודים, רחומנים בני רחמנים, וזו מתעוררת בעיקר בעת שמחתם. וכיון שהיום יום שמחתם, מתעוררת רחמנותם והם מזמינים אורחים רבים לביתם. ואם שבכל יום הם בודקים היטב בציציות מוזמניהם, בלילה זה הם מזמינים "כל דכפין" ממש וללא בדיקה כלל לפי שגדולה שמחתם עד לשמים". כיון ששמע איוון כך נתעגלו פניו כלבנה במילואה ועיניו הנוצצות ככוכבים היו, עד שלא ידע מוישה אם איוון יושב לפניו או שמא צופות עיניו ברקיע.

"אלא מאי?" המשיך מוישה, "בכלל "כל דכפין" זה שאמרתי לפניך, כלולים יהודים בלבד, ולא מחמת ששונאים אחי היהודים לך ולבני עמך, חס ושלום לומר כך, אלא שאמונים הם על דברי חז"ל שאמרו "אין שמחה אלא בבשר ויין". ומתוך שמחתם זו עולה יין המשומר על שולחנם, ואם אתה נוגע בו אין הם יכולים לשתותו ואם לא ישתוהו לא ישמחו ואם לא ישמחו לא ירחמו ואם לא ירחמו לא יזמינוך לסעודתם ויצא זכרך בהפסדך". 

"ומה אוכל?" יבב איוון. "אם איני יכול להשתתף בסעודתם מה לך לצערני בתיאורים מסוג זה? וכי אינך אוהבי? ואף שנאמר אצלכם "נאמנים פצעי אוהב" הלא תחוס עלי?".

"הסר דאגה מליבך ידידי וכי לא אחים אנחנו?", פייסו מוישה היהודי שנתעוררו רחמיו למראה איוון העלוב. "וכי ראית מימיך אח העוזב את אחיו לאנחות רעב? שמע איוון לקולי ואתה ניצול מן הרעב ומן הבושה גם יחד. מגלה אני לך את סודם של אחי היהודים ובתנאי שלא תגלהו לבני עמך לפי שמאז שנחנק אדונם הפכה שמחת אחי לצנינים בעיניהם. ולאחר שנשבע לו איוון באדונו החנוק גילה לו מוישה את סודו. "טבעם של יהודים שהם מקדימים תפילה לשמחה. עם רדת ערב יבואו אחי היהודים לבית הכנסת כדי להתפלל לאביהם שבשמים ואתה איפה זאת עשה. לבש כמותם, שב ליד התנור ועשה עצמך מתפלל. כשיצאו לביתם יעברו על פניך ויזמינוך לסעוד עימהם. לפי שאתה בבית הכנסת ומכאן שבכלל "כל דכפין אתה". משיזמינוך לך עימהם, אך את פיך אל תפתח. ואף אם יפתוך במתק לשונם, עשה עצמך כאילם ויניחוך לנפשך לפי שרחמנים הם אחי. 

"אלא שעדיין לעצה אתה צריך. לפי שלילה זה אינו כשאר לילות. שבכל הלילות אפשר ויקדים אדם מזון לשתיה אך לילה זה סדר יש בו ומכאן שמו - "ליל הסדר". אם תתבלבל בו יכירו בך על אתר על אף אילמותך. על כן זאת עצתי לך, הבט בהם ועשה כמעשיהם. כשייטלו בידם את הכוס טול עימהם, כשיאכלו אכול כמותם. אם כך תנהג לא יבחינו באיווניותך ולא יגרשוך, ומשלא יגרשוך תאכל, ומשתאכל תשבע, ומשתשבע תשמח, ומשתשמח תזכור לי חסד זה ובמצוקתי תשיב לי כגמולי הטוב. איי איי איי", סיים מוישה במתק, "סעודה כזאת, איוון ידידי, לא אכלת מימיך".

עשה איוון כמצוות מוישה רבו, וישב אצל התנור בפתח בית הכנסת. כשיצאו המתפללים נטלוהו עימהם, כששאלו לשמו לא ענה וכשניסו לדובבו, לא גילה את עמו ומולדתו שכן מצות מוישה בידו. חלף זאת, הוציא מפיו הברות קטועות המלמדות על בעליהן כי אילם הוא ועל כן צקצקו מארחיו בלשונם ונדו לו בראשם. נעשו כאומרים:"אורח משובח על בחכתנו בחג זה, גם עני וגם אילם" ומתוך תודה נשאו עיניהם לשמים על שזימן להם הקב"ה אורח לקיים בו מאמר ההגדה "כל דכפין ייתי ויאכול כל דצריך ייתי ויפסח" ובהידור רב. 

ואם אינכם מבינים סוד תודתם אגלה את אוזנכם. שבכל שנה ושנה נצרכים היו לקיים מאמר זה בשני אנשים, אחד כנגד "כל דכפין" ואחד כנגד "כל דצריך" ובשנה זו נתקיימו שניהם באורח אחד ועל כן שמחו בו לפי שקבצן "מהודר" הוא זה ומתוך שמחתם זו נשאו עיניהם לשמים והודו לבוראם. 

עם כניסתם נגלה שולחן ה"סדר" לפני איוון במלוא הדרו ומיד ידע כי צדק מוישה אחיו. כיון שהציץ בשולחן נפגע, ומיד השיאו יצרו לשבור ממנו מעט אוכל, אלא שזכר את דברי מוישה ומתוך אמונת חכמים שהייתה בו המתין. עם תחילת ה"סדר" נטלו המסובים לידיהם "כוס ראשונה" של יין כדי לקיים בה "קדש", נטל איוון כוסו עימהם. "כמה מוזרים היהודים", הרהר בליבו. "אין הם מבינים מאומה בשתיית יי"ש כמותנו. מי הוא זה השותה בטרם יאכל? אלא שאורח אני ומה לי לתקנם?" ועל כן שתק וליבו לפיו לא גילה.

כשנטלו המסובים ידיהם ל"כרפס" שמח איוון לפי שכבר נתן מוישה סימנים בידיו, לאמר: "כשירחצו אחי היהודים ידיהם סימן יפה הוא לך, שהוא מורה בחוש כי הגיע זמן גאולת בטנך". עשה איוון כמצוות מוישה ונטל ידיו כמותם והמתין לסעודה. אלא שבמקום בשר ודגים הניחו היהודים לפניו פטרוזיל קצוץ מטובל בחומץ תפוחים שריחו כטעמו, ולא זו בלבד שנתחלף להם בשר בפטרוזיל אלא שאף כדי סעודת עניים בכיכר השוק לא היה בו. 

"ערמומים הם היהודים", חשב. לבטח גילו את סודי ומעתה הם מבקשים לפטור אותי בפטרוזיל זה וכשיסלקוני מעל שולחנם יאכלו את מטעמיהם הטמונים. אלא שרעב היה איוון ודרכם של רעבים שאינם עוסקים במחשבות ומתוך רעבונו אכל את הפטרוזיל החמוץ כמות שהוא.

כשהסיר בעל הבית את כיסוי המצות כדי לקיים סדר "יחץ" החסיר ליבו של איוון פעימה ונתמלא אימה צרופה. "הגיע עת גאולתך איוון", לחש לו ליבו. "גילו היהודים את סודך ועתה ישחטוך כבהמה דקה ויתבלו בדמך את מצותיהם כמאמר הכומר. מדוע נפלת ברשתו של מוישה והרי יהודי הוא. וכי העלת בדעתך שידרוש יהודי בטובתך?. מנוול מוישה ומנוולים אחיו היהודים. ברח לך איוון ברח לך וחייה". מילים אלו ממש שח לו ליבו, אלא שאיוון נותר על מקומו. ואין אנו יודעים אם מתוך התאבנות הלב לא זע או שמא סבר שאם כבר נגזר דינו למות לפחות יהא זה מתוך שובע. מה גם שאין דינו של הלב כדינה של קיבה. מה מבין לב בשר בהלכות רעב? אנוכי הוא ואינו מבקש אלא את החיים. בטיפשותו אינו יודע כי החיים, בקיבה שבעה הם תלויים. על כן לא שת איוון ליבו גם לזאת ולא ברח. לפי שנסתפק איוון ספק גדול שהררים רבים תלויים בו, האם עדיפים חיי רעב על מוות ששובע בו או לא, ומתוך שלא ידע לפשוט ספקו נהג כמנהג ישראל "שב ואל תעשה עדיף" וישב.

משסיימו "יחץ" הגיעו המסובים אצל "מגיד" ונטלו לידיהם את ה"הגדה". איוון שלא הבין את שפת היהודים חישב בדעתו כי אין הגדה זו אלא "תפריט" הסעודה ועל כן שמח. מימיו לא ראה תפריט סעודה מפואר ומאוייר כל כך. רגיל היה איוון בתפריט בית המרזח של סטפן הזקן, וזה לא היה אלא דף אחד שכולו דג מלוח. תפריט ארוך כהגדת היהודים לא ראה מימיו, ואם זה כך, סעודה עצמה על אחת כמה וכמה. 

נטל איוון ה"תפריט" המדובר בידו ו"קרא" עימהם רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע שהרי "אילם" הוא כנודע. כשסיימו לקרוא נטלו המסובים לידיהם "כוס שני" אף הוא של יין המשומר ואיוון עימהם. כשהביאו לפניהם מים ליטול את ידיהם לקיים מצוות "מצה" נרגע איוון לפי שסימן זה נתן מוישה בידיו כאמור. אלא שמתוך שריקים היו בני מעיו ונתמלאו ביין, נתבלבל איוון ודעתו נתפזרה ולא הבין מדוע במקום "אוכל" באה "מצה". כשהבחין בשאר המסובים שהם נוטלים מצה שלימה בידיהם ונוטים על צידם עשה כמותם. נטה ואכל, אלא שבזוית עיניו חיפש את המזון המשובח אך זה לא בא ורק ריחו נודף. מעשה שטן ממש.

עם סיום אכילת המצה נתיישרו המסובים בכסאותיהם והובא לפניהם ה"מרור". אלא שלפני שאמשיך בסיפורי יש לי לספר באוזניכם דבר או שניים בענין תורתו והלכותיו של מרור פולני זה. מרור זה אין תוכו כברו, שחיצוניותו תמימה ולבנה ופנימיותו חריפה כאש המערכה שבבית המקדש. ואם תשאלוני מדוע בחרו יהודי פולין דווקא ב"חריין" לשמש להם "מרור"? אשיב אתכם דבר גדול. דעו לכם שיאה מרור זה ליהודי פולין כפי שיאה עניות לישראל. וכל כך למה? לפי שמרירה חזרת זו כסבלם, וחריפה כצרותיהם. וכיון שרבו צרותיהם רבה חריפותו של "חריין" זה. שאין ה"חריין" שואב חריפותו אלא מצרות היהודים. 

ראה איוון את המסובים נוטלים לידיהם מעט מן ה"חריין" ונטל אף הוא ממנו. ולפי שרעב היה נטל ממנו "כזית" כשיטת המחמירים ואכלו בנשימה אחת. כיון שבא זה בבני מעיו נתעוות גופו כתולע, שכיצד יידע גוי בצרות היהודים?. וכשעלה עשנו של "כזית" אל מוחו ידע איוון בוודאות כי הגיע "זמנו" זה אינו בא ללא כומר, ומה לכומר של עבודה זרה בבית היהודים? ולפיכך לא יצאה נפשו. גם לצעוק לא רצה, שאמון היה על הבטחתו למוישה שלא לגלות עמו ומולדתו ושתק. "אם רוצים הם להורגני שיהרגו, את מילתי למוישה אשמור עד רגעי האחרונים".

כשראה את המסובים נוטלים מצה ומרור וכורכים זה בזו לקיים בו מצוות "כורך", חזר בו מהבטחתו שהרי "פיקוח נפש" הוא זה ויאן לך דבר העומד בפניו. לפיכך קם ממקומו והרעים בקולו. "לא עוד רשעים שכמותכם. לזאת לא אסכים, אמנם קבצן אנוכי אך לא אתן צווארי לשחיטה. מה חושבים אתם שטיפש אני? הלהורגני אתם אומרים כאשר הרגתם את המצרי? רעים אתם יהודים ואינכם מבקשים אלא ליטול נפשי במשורה". בעט בכסאו ויצא מביתם, וכשיצא קיללם בשפת אימו וידעו כולם כי רמאי הוא, שמתוך שדיבר גילה כי אין הוא אילם ומתוך שקיללם ידעו שם אביו ואימו, שאין איוון מקלל אלא בשמה של זו ובשם אביו הנחנק.

כשהוא מתנודד מיינו ברח איוון על נפשו אלא שמעשה החריין לא מש מקיבתו ונתכעס על מוישה כעס גדול. "יבוא מוישה ואראה לו את נחת זרועי", הרהר בזעם. "יבוא ואתן לו אחת על כל אחת ואחת. על היין ועל החררה, על הפטרוזיל ועל אש המרור".

עם איילת השחר בא מוישה אצל איוון והוא מטפח על כרסו כמעשה השבעים. באחוות קבצנים נתיישב לצדו וחיוך שבעים על פניו כלבנה במילואה, אלא שפני איוון צבועים היו בשחור הליל ולפיכך לא הבחין מוישה בעומד לקרות. נטל איוון את מקלו והניחו מעדנות על צוואר מוישה. "עתה אהרגך, רשע שכמותך למה רימתני?". 

"מה קרה יקירי? אמור נא למה תכעס? רק הסר ממני צרת המקל ומיד אני משיב לך" התחנן מוישה .

"מה קרה" שאג איוון, "זה מה שקרה. שותים אחיך יין המשומר בלי לאכול כדי לטרוף את דעתי. נוטלים את ידיהם ובמקום סעודה שהבטחתני הם אוכלים פטרוזיל חמוץ כדי להטעותני. שותים יין בשכיבה, אוכלים אש, ושוב נוטלים ידיהם. אך במקום סעודת מלכים אוכלים חררת עניים. ואז מוישה..." ילל איוון, "או אז הם משלבים חררה זו באש זו ואינם אוכלים אלא בשכיבה. למה? למה?", נתייפח איוון, "וכי אין אנו חברים? כיצד זה אתה שבע כל כך ואני רעב וחבול?".

צחק מוישה צחוק גדול ואמר:"טיפש אתה איוון. "ליל הסדר" זכה לכינוי זה על שם הסדר הנהוג בו. בתחילתו "קדש" לאחריו "ורחץ" בהמשכו "כרפס" ועימו "יחץ" אחרי כן "מרור" ולאחריו "כורך" ורק אז... "שולחן עורך". טיפש אתה איוון וכגודלה של זו רעבונך. שתית ב"קדש" ורחצת ב"רחצה". אכלת פטרוזיל ב"כרפס" וחצית מצתך ב"יחץ". שתקת ב"מגיד" ונטלת ידיך ב"מצה". שרפת מעיך ב"מרור" ואף ב"כורך" עברת. מדוע ברחת כשהגיע "שולחן עורך"?. איי איי איי טיפש אתה איוון וגורל הטיפשים שלוקים ואינם אוכלים". בכה איוון וצחק מוישה.

"סדר" הגלות
סבל ותלאות היו מנת חלקו של העם היהודי לאורך גלויותיו השונות, על שנהג בנו הקב"ה "קדש" וקידשנו במצוותיו. זו הביאה עלינו את שנאת העמים וכבר אמרו חז"ל " למה נקרא שמו סיני? שמשם ירדה שנאה של אומות העולם לישראל". שנאה זו הביאתם להעבידנו ב"כרפס", סוד עבודת הפרך שנהגו בנו המצרים ויורשיהם ומתוך שלא שבנו מטעותינו, נהג בנו הקב"ה מנהג "יחץ" ופיזרנו בקצוות תבל. פיזור זה הביא את העם היהודי אל "מגיד", סוד החרטה וההכרה בחטא. לתיקונו, הביאנו הבורא ב"רחצה" לטהרנו מטומאתנו. ה"מצה" לחם עוני היא, והיא שעמדה לנו בגלות זו, ואף "מרור" רב אכלנו עימה. ואם תשאלו אחיי אהוביי, כיצד זה שרדנו "לילה" זה?, אין זאת אלא מתוך אמונתנו הנצחית ב"שולחן עורך" הצפון לצדיקים לעתיד לבוא. 

זה סודו של "ליל הסדר" הנעשה בכל שנה ושנה וזהו שאנו אומרים בו "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

דא עקא, ואורך הגלות וקושי השיעבוד גרמו לחלק מאחינו היהודים שימאסו בגורלם ויבקשו להם בורות נשברים ומתוך כך קמו להם מעל "שולחן" אביהם מרדו בו. ברחו למדבר העמים ולא ידעו שבריחתם זו סמוכה אצל ל"שולחן עורך" רגע כמימרא. אפשר ואם היו יודעים זאת לא היו בורחים. וכי תעלה על דעתכם שיעזוב אורח חכם את ה"שולחן" רגע לפני ה"סעודה"?. האם יסור היהודי מ"סדר" הגלות רגע לפני גאולתו?.

המתינו יהודים, עוד מעט קט ויבוא אור, שהבריחה מנהג "איוון" והחכמה מנהג "מוישה".

ויהיו הדברים לעילוי נשמתו של מזכה הרבים ה"מהפכן" הרב המדען חיים ציגלר ע"ה ממנו שמעתי משל זה.


לא נתקבלו תגובות לרגע זה
נושאים ראשיים
סיכומי הרצאות
סיפורים
הפרשת חלה
בריאות
יום העצמאות
גמרא
כללי
גדולי ישראל
הלכות
הופעות
תורה ומדע
עבודה פנימית
חסידות
פרשת שבוע
שבת קודש
חגים ומועדים
ראש חודש
ספירת העומר
צום עשרה בטבת
חודש אלול
בין המצרים ותשעה באב
שבועות
פורים
פסח
ט``ו בשבט
חנוכה
כיפור
סוכות
ראש השנה
חינוך ילדים
זוגיות ונישואין
 
חברה לבניית אתרים בניית האתר