בקשת תרומה מצלמה
לוגו עם כתובת
שורשים
כי יש משהו בפנים.
תרומות מפה וחניה אודות שורשים צור קשר
‏יום חמישי ‏14 ‏נובמבר ‏2019  י"ח בתשרי, תש"פ
הרשמה למשפחה   כניסה לחברים  
ראשי \ מאמרים \ חגים ומועדים \ פסח \ החג ה``יהודי`` ביותר בשנה
סרטים דומים
איך כן מצליחים לעשות את השינוי לטובה וכן להתמיד בו ?
מהותו של ראש השנה
שאלות קשורות
מה מותר לעשות בחג ובחול המועד?
האם חג פסח הבא עלינו לטובה הוא כמו שבת שאסור בעשיית מלאכה? ומה הדין לגבי "חול המועד"?
אכילת אורז בפסח
האם מותר לאכול בפסח אורז ושאר קטניות? והאם אשכנזי יכול לאכול אצל ספרדי בבית?
אוכל שהיה מתחת למיטה
האם יש אמת במה שיש כאילו שמקפידים לא לאכול מאכלים שהיו מתחת למיטה מפני "רוח רעה"??
לבער את החמץ

למה בפסח מתרחקים כ"כ מחמץ, ומדוע החמירה התורה כ"כ בחמץ "שלא יראה ולא ימצא.."?

מהי ``מצה שמורה``, ``מצת מכונה``, ``מצת יד``

מה ההבדל בין מצה שמורה, למצות מכונה או למצות יד? מה הכי טוב לקחת?

מאמרים דומים
בחודש ניסן- קורבנות הנשיאים
מראש חודש ניסן נוהגים בכל יום לקרוא את הפרשה של הנשיא שהקריב באותו היום, מפרשת קורבנות הנשיאים, ואח"כ אומרים "יהי רצון..."
שמואל הנביא
שמואל הנביא
צוחק מי שצוחק אחרון - הרהורים לחודש אלול
סגולות שונות יש במידת הליצנות. היא מסייעת לאדם להתמודד עם משברים והוא נעזר בה כדי להסית מעליו את חיצי הסבל. מדוע הרחיקוה חכמינו זכרונם לברכה?. ובמושב ליצים לא ישב.
גדרי חמץ
נהגו הרבה מאחנו בני ישראל, לא לסמוך על מכירת החמץ לנכרי כאשר מדובר בחמץ גמור. מהו "חמץ גמור"? יש בזה כמה מנהגים, יש שאינם מוכרים רק חמץ מדאוריתא ותערובת חמץ מדאוריתא, אבל, חמץ מדרבנן מוכרים. ויש, שגם בחמץ מדרבנן, אינם סומכים על המכירה, ויש שאף בספק מדרבנן אינם מוכרים. אי לכך לתועלת העינין החלטנו לפרסם טבלה שבה פירוט דרגת החמץ שיש בהרבה מוצרים נחוצים, כדי ליידע את הציבור. כמו כן יש החושבים שמוצרים שונים אינם כלל בחשש חמץ, לכן הוספנו גם דירוג של מוצרים שחייבים למוכרם.
חובת התלמידים
חובת התלמידים [ליום היא"צ ולזכרו של בעל הסולם]
החג ה''יהודי'' ביותר בשנה
13/05/12 הרב אהרן לוי

השנה החלטנו להזמין אורחים לליל הסדר למרות שבדרך כלל אני מעדיף את החגים בסביבה משפחתית בלבד. לא בשבילי, מה פתאום, בשביל הילדים. כדי שישאלו אותי "מה נשתנה?" בנוסח משפחת לוי. לא מכירים? זה הולך בערך ככה:שבכל הלילות אבא בהרצאות הלילה הזה כולו שלנו. שבכל השבתות אנו אוכלים בסמינרים של ערכים הלילה הזה בבית שלנו. שבכל השנה אבא עסוק אם שאר אנשים בארץ ובחו"ל הלילה הזה בבני ברק. 

ואם תשאלו מה נשתנתה שנה זו משאר שנים? אז זהו בדיוק, השנה לא השתנתה, אשתי כן. היא החליטה, ז'תאומרת אנחנו החלטנו, השנה בליל הסדר יסבו איתנו אורחים לשולחן וכמה שיותר. היא אמרה שהילדים צריכים לראות ליל סדר אמיתי, ושליל סדר בלי אורחים זה בערך כמו מכונית בלי גלגלים ומטוס בלי כנפיים. חכמה אשתי, בכוונה השתמשה במונחים שאני מכיר. "איך אפשר לומר "כל דכפין ייתי ויכול" בלי אורחים?" בקיצור ניצחה אותי בקלות, כמו תמיד. 

כדרכן של נשים מעשיות נטלה דף ועט, "את מי נזמין?", ידעתי שזה הולך להיות לא קל וניסיתי לשכנע אותה לרדת מהסיפור. "פסח זה לא חג רגיל, את יודעת, זה לא סוכות, לא ראש השנה, פסח הוא חג מורכב. בפסח לכל אחד יש מנהגים שונים, הכשרים שונים, בקיצור פסח הוא חג שונה. מה את רוצה שהאורחים יישבו ליד השולחן ולא יאכלו את המטעמים שהכנת? איך תרגישי? חוץ מזה, כל כך בקלות את מוותרת על ה"מה נשתנה" שלנו? אם יהיו אורחים איך הילדים ירגישו פסח?. אלא שהיא מכירה אותי לא מהיום, ממש לא מתרגשת מהטיעונים שלי. אהרן, החלטתי, את מי נזמין?. נטלתי את שפופרת הטלפון ליד ויצאתי למסע. לאשכנזים בכלל לא התקשרתי, אלו רק יראו אורז על השולחן ומיד יחשבו שהגיעו לעיר העתיקה. גם להונגרים לא התקשרתי, הם מקפידים על "שרויה". רציתי להזמין מרוקאים אבל ברגע האחרון נזכרתי שהם לא אוכלים אורז. בקיצור אין את מי להזמין. אשתי הביטה בי, טוב אין ברירה, התקשרתי.

משיחה לשיחה הצטמצם התפריט. משה ורבקה הורידו את החומוס כי זה חמץ בשבילם. את האורז מחקה משפחת מזרחי העירקית כי הם חצי מרוקאים ואנחנו מכבדים מנהגים של אחרים. וכשהזמנתי את יעקב ושרה הבנתי שהלכו ה"חמוצים", לפחות בליל הסדר. כשסיימתי העברתי לאשתי את הרשימה המעודכנת, "רצית אורחים? בבקשה". 

מה אגיד לכם, היה ליל סדר מעניין. על השולחן נחו מצות מסוגים שונים שכל אורח הביא מהבית כי הוא לא סומך על הכשרים אחרים. חוץ מזה היה כדאי להזמין אורחים רק כדי לגלות כמה נוסחים יש להגדה של פסח. שלא תבינו לא נכון, "ארבע כוסות" שתו כולם וגם שלוש מצות אכלו, אבל חוץ מזה, הכל שונה. שונה ומרתק.

פתאום הבנתי שזה היה המצב ביציאת מצרים. אמנם כולם יצאו, אבל כל אחד ומנהג אבותיו בידו. לא פלא שבפעם היחידה שכולנו התאחדנו קבלנו את התורה. יש כאלו שהבדלי המנהגים מרגיזים אותם אבל לדעתי זה מה שיפה בעם שלנו. זה לא אוכל את זה וזה לא אוכל אצל זה ולמרות זאת אנו עם אחד. עובדה, למרות הבדלים שרדנו את ליל הסדר. 

מעגל השנה היהודי טומן בין מחוגיו חגים שונים. ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות, חנוכה, פורים, חג השבועות ועוד היד נטויה. אבל חברים... עם יד על הלב, תודו שמבין כל אלו החג ה"יהודי" ביותר הוא חג הפסח, החג הכי יהודי שאני מכיר!!!. 

אני כותב זאת בזהירות ומבלי לפגוע בזכויות החגים האחרים. נכון... גם ראש השנה הוא חג יהודי מאוד, די אם נעיף מבט כיצד חוגגים עמים אחרים את ראש השנה שלהם... ותבינו. טוב... נכון, גם יום הכיפורים מאוד יהודי, למה? כי אין עוד עם בעולם שמייחד יום בשנה לסליחה לתשובה ולחשבון נפש. להם יש את "יום האם", "יום ללא עישון", "יום איכות הסביבה", "יום ללא סוכר" וכו'. רק "יום ללא חטא" עדיין לא נקבע אצלם. אולי משום שהדבר אינו אפשרי? לא יודע. ובכן... למרות האמור לעיל ועם כל הכבוד לשאר ממשיך אני לדבוק בגרסתי - חג הפסח הוא החג היהודי ביותר, למה?... טוב זה מאוד פשוט.

מיהו יהודי
הגדרתו של העם היהודי כ"עם" היוותה מאז היווסדו אתגר לחוקרי העמים והדתות. על השאלה התמימה "מה זה יהודי" נכתבו תילי תילים של אותיות ועדיין לא הצליחו חכמיהם להגדירנו. תחשבו רגע חברים... איך מגדירים עם? אה?. היסטוריה משותפת? טריטוריה משותפת? תרבות משותפת? שפה משותפת? או אולי מנטליות משותפת?. ובכן הבה ונבדוק.

מאז דרך העם היהודי בארצו לראשונה, עברו למלעלה משלושת אלפי שנים. מתוכן ישבנו יחד כאומה יהודית בארץ ישראל... תחזיקו חזק... פחות מאלף שנים. מתברר כי רוב תקופת קיומנו הלאומי היינו מפוזרים בין העמים, כך שטריטוריה משותפת אינה הופכת אותנו לעם. אולי היסטוריה משותפת? הצחקתם אותי. אמרו נא לי חברים... האם ישנו מכנה משותף היסטורי בין יהודי תימן ומרוקו? בין עברם של יהודי אשכנז לבין קורות יהדות פרס? תבדקו חברים... תבדקו טוב טוב... אין... פשוט אין. אם עברם של יהודי אשכנז היה דבק ביהודי שאר העולם בו זמנית, פשוט לא היינו קיימים כיום.

נכון, גם שפה משותפת לא היתה לנו. מה הקשר בין שפת הלאדינו של יהודי יוון ליידיש העסיסית של בני גליציה? או בין הערבית של יהודי לוב לבולגרית?. ואם אתם חושבים שתרבות משותפת יש לנו כנראה שאינכם מתגוררים בארץ ישראל ולאור נסיון העבר כנראה שגם מנטליות משותפת לא תפקוד אותנו באלפים הקרובים. 

אז אם לא טריטוריה ולא היסטוריה, לא שפה ולא תרבות, מה כן הופך אותנו לעם?. חשבתם על זה פעם? - יציאת מצרים. זה הכל. לא פחות ולא יותר. חוץ מן מעובדה היסטורית זו הכל שונה אצלנו. עדות שונות מנהגים שונים דעות שונות בליל שפות ותרבות... הכי "רב תרבותית" שאפשר. 

זו הסיבה שחג הפסח נתפש בעיני כחג היהודי ביותר. הוא מנציח באדיקות את השוני וחוסר האחידות בתוך האחדות היהודית עד היום הזה. כולם חוגגים את חג הפסח, אההמ... כמעט כולם, כולם שותים ארבע כוסות, כולם אוכלים מצות, אך בכך מסתכם הדמיון. מעבר לכך מסמל חג הפסח את השונות העדתית במיטבה. אלו אוכלים קטניות ואלו לא, אלו אוכלים אורז ואלו חלילה וחס. אלו אוכלים רק מצות "יד" ואלו "מכונה", אלו אוכלים "הכל" ואלו צמים. מצד אחד "כל דכפין ייתי ויכול" ומצד שני אף אחד לא נכנס. למה? בפסח לא סומכים על אף אחד. בכך אנו מתייחדים ועל זאת גאוותנו. נכון מאוד, זר שהיה יוצא למסע "ליל סדר" בקהילות ישראל השונות היה מסיק עם סיומו שכנראה לא בעם אחד מדובר אלא שנכרי הוא וכבר נאמר "וכל ערל לא יאכל בו". הם לעולם לא יבינו את המיוחדות היהודית.

זהו חג הפסח, מאחד ומפריד בו זמנית, מאחד היסטורית ומפריד עובדתית. בדיוק מסיבה זו נאכל היה קרבן הפסח בבית אחד ובחבורה אחת כדי להורות על האחדות הכוללת את כל השונים אותו מסמל חג זה. זו הסיבה שמי שלא נמנה מראש על החבורה לא ישתתף באכילת הקרבן גם אם יתחנן על חייו. תגידו חברים מה יותר יהודי מזה? עם מפורד ומאוחד בו זמנית חוגג חג מאחד ומפריד ובאותה מידה ממש. 

וכדי שלא יתעצם הפריד על המאחד, כדי שלא נשכח שלמרות הכל עם אחד אנחנו, אנו מזכירים בהגדה עובדה אחת ויחידה המאחדת את עמינו לאורך ההיסטוריה כולה. " והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם". אם ריבוי המנהגים מאיים על אחדותינו, אם בליל השפות סביב שולחן הסדר ישכיח מלבנו את היותנו עם אחד, תבוא שנאת העולם ותלמדנו שעם אחד אנחנו ש "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" אשכנזים וספרדים, מרוקאים ובולגרים תימנים ויוונים. רק כדי שנרגיש חברים... שההבדלים בינינו הם חיצוניים, רדודים, קוסמטיים בלבד. אם ננהג כך נגלה כי הדמיון בינינו רב על המפריד. מנהגי הפסח המפרידים ושנאת העולם המאחדת מסמלים טוב מכל את הגדרתנו העצמית ואיתם אנו מסבים לשולחן הסדר. וכדי שיידעו ילדיי שלא מפי עצמי אמרתי זאת הקראתי להם לראשונה את הגדת "אל נונו". לא, לא מבית מדרשי היא יוצאת, למדתיה מפי אומרה. ממי שחווה אחדות זו על בשרו. שמו משה שמואל איש סאלוניקי - "אל נונו" (הסבא), עציר מספר 114577. 

כשהגיע "אל נונו" למדינת ישראל עם הקמתה וראה את העדתיות השלטת בכיפה לגווניה השונים, נזכר בימים בהם נתאחדו כל אחיו בעל כרחם שכן "שם" הרעב אחז בכולם. הרשימה המובאת לפניכם מפרי עטו היא, כואבת מתייסרת וגאה כנפשם של יהודי סלוניקי.

"חביבי! אילו היית מבין בקצת את השפה שלנו, "לאדינו" הייתי פונה אליך ואומר: "מי קארו" (יקירי שלי) כי אצלי כולם שווים. כולנו אחינו בני ישראל. אנשים אחים אנחנו! אף אם תהרוג אותי, לא אבין למה ומדוע הקטרוגים האלה בין ה"אשכנזים" והספרדים באמונה שלי.

גם אני פעם חשבתי, כי יש הבדלים בין היהודים ויש דרגות בייחוס. אני, למשל, מיוחס כביר הנני. מצאצאי גולי ספרד, אני משרידי הקהילה הקדושה באראגון. כולם פה... ברחוב מרכז מסחרי, קוראים לי בשם "אלברט". וכולם טועים. אנשים חושבים שאני אופה-עוגות. ומה אנכי באמת? חזן מסלוניקי אני. ושמי משה בן אברהם למשפחת שמואל. לא אשקר לך, הרי באושוויץ מחקו את שמי ונתנו לי מספר. הי לך המספר הצהוב בצורת משולש. זה כל רכושי שהצלתי לפליטה. הבה ובדוק את המספר המדויק: 1.1.4.5.7.7 באושוויץ זה היה כבר מן המספרים המאוחרים. כי אנחנו הסלוניקים הגענו לשם בשנת 1943, לאחר שהכבשנים פעלו זמן רב.

הרבה דברים, חביבי, למדתי שם, באושוויץ. ודבר זה לא אשכח לעולמים: כי כל ישראל חברים, כולם נדחקו בתור אל המשרפות. כולם, כולם. כל מי שבשם ישראל יכונה. מסלוניקי ומרודוס, מצרפת ומסקנדינביה, מגרמניה ומרומניה, רוסים, פולנים וצ'כים. פרופסורים וסבלים רבנים וחזנים, ישישים ותינוקות כל אלה שהיו מבני אברהם יצחק ויעקב.

ועתה באים החכמים הגדולים של "המרכז המסחרי" בתל-אביב ומכניסים פילוגים ומחלוקות בין היהודים. זה קורא ל"שיכנאזיס" בכינוי הבזוי: וואן-וואן, וזה קורץ בעינו ומפליט בכעס: "שווארצע"! והרי אני הסלוניקאי, מבין הרבה שפות. הכל למדתי באושוויץ "פראשען פאנע" (בבקשה אדוני - בפולנית) "דאנקי שיין"! (תודה יפה! – בגרמנית) "בודיט חאראשו!" (יהיה טוב – ברוסית) "טעשיק" (בבקשה – בהונגרית). "פרוסיט" (בצ'כית) "פרדון מוסיה"! (סליחה אדוני – בצרפתית) ומה תרצה עוד? שאדבר אתך איטליאנו או אנגליזי? גם אידיש אני יודע. "האק נישט קיין משייניק!" וכעת כבר מוכן אתה להאמין לי שאני מקשיב לכל מיני זלזולים וליצנות של יהודי אחד על השני. ולבי מתפלץ בקרבי. כי שם, באושוויץ, למדתי לדעת את האמת.

חביבי, ברצונך לשמוע ממני משהו על אושוויץ? הייתי מוכן לספר לך בנשימה אחת, והסיפור יימשך מעתה ועד עולם, אולם, כלום תרצה להאמין בכל זה? ואם אפילו אשבע לך בנקיטת חפץ? ואם אפילו אוכיח לך באותות ובמופתים שהחזן מסלוניקי, מצאצאי קהלת אראגון, אינו משקר במאומה? איך תוכל להאמין בכל זה?

ואתן לך דוגמא אחרת. לא מאושוויץ רק מפילדאפינג. זה היה מחנה פליטים בגרמניה הארורה, שלאחר מפלת היטלר. ואם אספר לך משהו ממחנה פילדאפונג זה מה שקרה שם בשמחת תורה של שנת תש"ו, האם תרצה להאמין בכך? שמע מה שעיני ראו בפילדאפונג. נתקבצו במחנה זה כמה סלוניקאים מבין ניצולי אושוויץ. אני הייתי החזן וערכנו "הקפות" בשמחת-תורה, כדת וכדין. על אפם ועל חמתם של כל הנאצים הארורים, אלה שלפני היטלר ואלה שאחרי היטלר. היה שמח!

אל תחשוב שרק החסידים יודעים לעשות "שמח". אנו הסלוניקאים עושים זאת בדרך משלנו. העיקר, שהיה שמח. רק איש אחד נמצא בינינו בפילדאפונג והוא היה עצוב. התדע מי זה היה? חייט אחד משלכם, יהודי בגיל בינוני מגיטו לודג'. הוא היה אלם, עוד מלפני המלחמה. והוא ראה שאנחנו הסלוניקאים עושים "שמח" בשמחת תורה, שרים ורוקדים, קופצים ועולזים, והוא – אִלם.

התרצה, חביבי, להאמין במה שראיתי במו עיני והקשבתי ממש באוזניים? באמונה שלי! החייט הזה מלודז', משראה שאנחנו הסלוניקאים הופכים את העולם מתוך שמחה וששון ושרים "שישו בשמחו בשמחת תורה!" בו ברגע אף הוא פותח את פיו והצטרף אלינו בזעקה חדה שפרצה מגרונו: "שי-שו ושמ-חו בשמחת תו-תו-רה!"... החייט האלם שר ורקד איתנו. ומשנסתיים הריקוד שוב הפך להיות אלם ולא הצליח עוד להוציא הגה מפיו.

אני נשבע לך, חביבי, שכל זה אמת. ואם אספר לך משהו מהקורות אותנו באושוויץ. הכל אמת ויציב. טוב, אני מסכים לספר לך, במה אתחיל? ובמה אסיים? הכי טוב שלא אגולל לפניך שום סיפורים ארוכים, רק אוכיח לך באיזו מידה כולנו היינו "אחים לצרה" באושוויץ. כולנו יחד, אחים בצרה ואחים לעזרה, כמה שנאמר: אחיעזר ואחיסמך.

לא אסתיר בפניך את האמת, חביבי, לא בנקל הכרנו איש את אחיו באושוויץ, אנו, הסלוניקאים הוכינו במכת-הלם, כשאך דרכה רגלנו על אדמת אושוויץ. עשרה ימים ארכה לנו הדרך, ברכבות הגירושים מיוון לפולין. משהגענו לנקודת-המטרה באושוויץ, משמע למחנה עבודה והעינויים בבירקנאו. מי קפץ שם לקראתנו? ה"קאפוס" וה"זונדרס". אלה הראשונים העבידו אותנו בעבודת פרך והתאכזרו עלינו בעינויים ונגישית, ואלה האחרונים הובילו רבים מבינינו בקו הישיר, לתאי-הגאזים ובתי-המשרפות. אלה, כן אלה, היו "יהודים" שדיברו בכל מיני לשונות, פולנית, גרמנית, סלובקים ואפילו אידיש. מתחילה חשבנו כי שאול התחתית נפתחת לכולנו, אוי ואבוי, הרי מוטב ליפול מידי בני-נאצה, אלה הנאצים, ולא מידי משרתיהם היהודים.

תאמין לי חביבי או לא תאמין, אבל אני אספר לך את האמת כהוויתה. קבוצה גדולה של הסלוניקאים, אנשים בריאים וחסונים כמוני ועוד יותר ממני, אוכלוסיה בבלוק 21, במקום זה רוכזו פועלים יהודים חזקים מבני כל העדות ויוצאי כל הארצות. אולם לא היתה הבנה רבה בינינו. כל אחד דיבר בלשונו ויש שלא הבינו אחד את שפת רעהו, ומה היה הדבר שיכול היה לאחדם? מנת הלחם הזעומה הפרידה בין האנשים הרעבים. ובעד טיפה נוספת של המרק המימי מסוגל היה אחד לדרוס את השני. ובכן מה קרה?

פלא גדול קרה. נס ממש, היה זה בליל שבת. חצות הלילה. בצריף הגדול היה חושך ואפלה. רובם ככולם שכבו כהרוגים על משכבי העץ. רק סלוניקאי אחד, דוד פיצ'ון, לו התחשק פתאום לשיר את הפזמון הספרדי לכבוד שבת קודש: "ויקדשהו" – ברגע זה קפץ ממשכבו יהודי צדיק אחד, מפולין, יהודי מגיטו וורשה. שמו היה רבינוביץ. את שם הצדיק הזה זוכר אני היטב, אם כי הצדיק הזה נרצח לאחר מכן, אנו התיידדנו זמן הרבה. יהודי זה החל לנשק את הסלוניקאי שהעיז לשיר את המזמור של שבת "ויקדשהו". והוא, הצדיק הזה, בשם רבינוביץ, הזעיק עוד יהודים, שישמעו ושיקשיבו לשירת הסלוניקאי. ומאז נקשרה באושוויץ ברית אחווה בין סלוניקאים ופולנים.

ועוד הפעם אומר לך, אינני בטוח שתאמין לי בכל ולא אכחיש, שקשה להאמין בכל זה. גם אני לא הייתי מאמין, אלמלא ראיתי כל זאת במו עיני והשתתפתי בעצמי בכל זה. היהודי הצדיק "רבינוביץ" מוורשה נתן לנו, הסלוניקאים, קשר מחתרתי אל אנשי הזונדר-קומנדו, שומרי-הסף של בתי הכבשנים, אכן מי יכול להאמין לכך? אנשי ה"זונדר"? גם בשעה זו, בשעה שאני מוציא מדל-שפתי את השם של ה"זונדר" צמרמורת תעבור בכל גופי וסחרחורת תאחז בראשי. כל אחד מתושבי מחנה אושוויץ היה בטוח כמוני, כי אנשי ה"זונדר" גרועים הם פי כמה מהמרצחים הנאצים עצמם. שפלים שבשפלים, נבזים שבנבזים כי הם שישקיעו עד קרקעית התהום, רק הצדיק הזה רבינוביץ מוורשה, לא התייאש אף מהם. ומה שהוא מצא והשיג אצל ה"זונדרס", זה לא יאומן כי יסופר.

התדע מי השמיע את קול השופר באושוויץ? ברמה ולא חת? התדע מי ערך בראש-השנה תפילה בציבור לעיני השטן המשחית עצמו? היו אלה אנשי ה"זונדר"! ומי סיכן את חייו לעזור לאחים יהודים, להצילם ממיתת-רעב? אלה אנשי ה"זונדר" והמתווך והמקשר אתם – היה זה הצדיק בשם רבינוביץ.

הרשעים הארורים, התליינים של הס.ס. ועוזריהם, היו בטוחים שהיהודים הלקוחים למוות השכיחו מלבם כליל את דפי הלוח היהודי. כי מה ההבדל בין שבת וחול, בין חול ומועד? אולם בני ישראל, עם קשה עורף הוא, את הלוח לא שכחנו. אפילו אנו הסלוניקאים, שדעתנו נתבלבלה עלינו לגמרי, לא שכחנו את חשבון הלוח לילה אחד קם רבי רפאל חביב בנו של הדיין המפורסם ר' יעקב חביב מיקירי קהילת סלוניקי, והוא שהרעיד את כל ישני הבלוק מספר 21 בקולו שזעזע את הלבבות והרקיע את השחקים "בזכרי על משכבי".

בזכרי על משכבי

בזכרי על משכבי זדון לבי ואשמיו,
אקומה ואבואה אל בית אלוהי והדומיו,
ואומר בנושאי עין בתחנוני אליו שמיו;
נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו.

לך אילי צור חילי מנוסתי בצרתי,
בך שברי ותקוותי אילותי בגלותי,
לך כל משאלות לבי ונגדך כל תאוותי
פדה עבד לך צועק מיד רודיו וקמיו.
נפלא נא בידי ה' כי רבים רחמיו.

ענני ה' ענני בקראי מן המצר
ויודע בעמים כי ידך לא תקצר.
ואל תבזה ענות עני צועק מתגרת צר
אשר פשעיו לך מודה ומתוודה על עלומיו.
נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו.


זה פזמון של סליחות על-פי נוסח ספרד. מששמע הצדיק רבינוביץ את הניגון הזה המרטיט. לב ונפש, פרץ בבכי עז, וכמעט כל יושבי המחנה, יחד עם ה"קאפוס" נתנו קום בבכי.

כן חביבי כולנו זכרנו באושוויץ כי יום הדין מתקרב ובא. אבל מי ימצא פה שופר ומי יקריב את עצמו לתקוע פה בשופר? דבר זה הוכיחו רק אנשי ה"זונדר קומנדו". להם הוקצה מחנה מבודד משלהם. גדרות-תיל, אשר זרם החשמל הוכנס בהם, הפריד בינם לבין כל יתר צריפי המחנה. שם בפנים, אצל ה"זונדרס" המצב היה אחר. כולם ידעו, כי איש מאנשי ה"זונדר" לא יישאר בחיים יותר משלשה חודשים. זה היה הגבול האחרון. והתליינים לא הקפידו כלפיהם, בין כה וכה סופם נידון עד האחרון שבהם. כל מה שטרחו מפקדי-המחנה הנאציים, הם טרחו רק להפריד לחלוטין בין ה"זונדר" לבין יתר האסירים היהודים.

מה אני אמרתי? אמנם רוב המרצחים חשבו שהם הצליחו לבודד כליל מחנה ה"זונדר". אולם הצדיק של הבלוק שלנו, רבינוביץ, התחבב עליהם. הוא כבר מצא חוט של קשר מעבר לגדרות-התיל. והוא סידר עם ה"זונדר" הסכם חשאי, שהם יבריחו מזון ואוכל, לחם ועצמות שמנות, בשביל היהודים הגוועים במחנה מרעב ואפיסת-אונים. גם בשבילי הביא הצדיק הזה מנת-לחם במחנה מאת ה"זונדר". לאחר מכן ניסיתי בעצמי להתגנב אל גדרות התיל. היה אתנו עוד סלוניקאי צעיר, בשם נסים, שהיה נועז ונטול פחד. אותו שלח הצדיק רבינוביץ אל ה"זונדר" עם שק מיוחד, ודרך הגדר המחושמלת העבירו אנשי ה"זונדר" מלאי של מזון בשביל כולנו.

אילו התליינים היו יודעים על כך? הרשעים הארורים, בוודאי לא היו מאמינים שאנשי ה"זונדר" מסוגלים לדבר כזה. הרשעים חשבו כי כל יהודי באושוויץ מוכן ומזומן לדרוס את חברו. ואשר לאנשי ה"זונדר" סופק בשר ושמנים, ולחם לרוב וסוכר וריבה. ואלה אנשי ה"זונדר" מה עשו? הם הכינו כלי מיוחד של פח, ובכלי זה ליקטו עצמות שמנות, שנשארו ממטבחי קציני ה-ס.ס. אשר שמרו במשמרת מיוחדת על ה"זונדר". כלי זה עם עצמות ממטבח ה-ס.ס. הוברחו אלינו, וזכות-בכורה להשגת מנה כזאת היתה לחולים ששכבו ב"לאזארעט" (בית חולים ארעי של המחנה), מנת-אוכל כזו הצילה את החולה, שלא ישולח עם עגלה ישר למשרפה.

זה קרה בכל ימות השנה. ומה עשו אנשי "הזונדר-קומנדו" בראש השנה? בצריף שלנו הקשבנו היטב לקול השופר שבקע מרחוק, מהמחנה המבודד של ה"זונדר". הם תקעו כפי שצריך ולא פחדו כלל מפני התליינים. הם גם התפללו בציבור, ולא נרתעו כלל. אך קול התקיעות שלהם הגיע יותר רחוק.

ואנו הסלוניקאים? אל תחשוב, חביבי, כי לא העזנו לעשות מה שהיה עלינו לעשות. באחד מימי ספטמבר שנת 1943 יצאה פקודה חדשה באושוויץ, לארגן פלוגות-ניקוי מיוחדות בשביל גטו וארשה. בחרו קציני ה-ס.ס. אסירים בריאים, לשלחם לגטו ווארשה. לאחר שהמרד חוסל שם לגמרי והיה צורך לפזר את תל-החרבות לקחו לפלוגות הללו רק יהודים מיוון, צרפת , בלגיה וכדומה. הם לא רצו לקחת שם אסיר יהודי היודע פולנית או כל שפה סלבית אחרת, שמא יצליח לקשור קשר עם הפולנים בווארשה.

גם בגורלי נפל להצטרף לפלוגת ניקוי כזו. ברחוב גנשה, שבגטו ההרוס, סודרה הפלוגה שלנו. הקצין שלנו נתן לנו שם "קארטופל-קומנדו", (פלוגת תפוחי-אדמה), משום שבכמה מגרשים ריקים בגיטו גילו תפוחי אדמה, שהוכנו כנראה על ידי תושבי הגיטו. הפלוגה שלנו קיבלה פקודה לאסוף תפוחי-אדמה אלה. וכך עשינו. אבל לא על כך כדאי לספר. יש לזכור שבאותם הימים, חל יום-הכיפורים. ואנו לא שכחנו את היום הקדוש.

שמע, חביבי! לא לשווא הייתי חזן בקהילת אראגון שבסלוניקי. הנאצים אילצו אותנו לחפור באדמה ולאסוף תפוחי-אדמה. אבל על יום הצום לא וויתרנו. היו בפלוגות שלנו יהודים שונים. מכל העדות, מצרפת ובלגיה, היו אשכנזים וספרדים. ואני ערכתי את התפילות ביום הקדוש. לקיום הצום לא היה כל קושי. התרגלנו לרעוב. ולא היה חידוש בשבילנו לצום עוד יום אחד. רק להתפלל לא היה קל. באחת החצרות של רחוב גנשה ההרוסה סידרו את התפילה החטופה. כל מה שזכרתי בעל-פה מתפילות יום-הכיפור, השמעתי בקול עז ונרגש.

התבין אותי, חביבי? אצלנו בקהילת יוצאי אראגון בסלוניקי בקובל היה לסיים את תפילת "נעילה" בתחינה מיוחדת. נדמה לי ש"תחינה" זו נמצאה אך ורק בנוסח התפילות של אראגון. זו "תחינה" קצרה ולצערי אינני זוכר אותה כראוי. כי זה שנים רבות חיפשתי להשיג מחזור בנוסח אראגון ולא מצאתי אבל את תוכן ה"תחינה" זוכר אני והוא בערך כך: ריבונו של עולם! בשעה זו של תפילת-נעילה לאחר שעבר עלינו יום ולילה בצום ובעינויים ובווידויים, אנו מבקשים שכר-עבודה בשביל היום הזה. ושכר-זה, ריבונו-של-עולם, שאנו מבקשים ממך, יהא, שתחתום למעננו שנת ברכה והצלחה.

לא אספר לך הרבה. רק אגיד לך בקצרה. לא יכולתי להמשיך בתפילה לזמן רב, דעתי נשתבשה עלי, ומעול-השעבוד מקוצר-הנשימה של עבודת-הפרך, לא יכלו המתפללים איתי להקשיב היטב לתפילות שלי. לכן הרימותי את עיני השמימה והתחננתי בתפילה קצרה: "ריבונו-של-עולם", לאחר שעבר עלינו כל מה שעבר באושוויץ ולאחר שראינו כל מה שראינו בגיטו ווארשה השרוף וההרוס, אנו פונים אליך ברגע האחרון בבקשה אחרונה זו: שומר ישראל, שמור שארית אחרונה זו של עם ישראל, ואל יאבדנו אחרוני הפליטים מבני ישראל, המוסרים את נפשם למען קדושת השם ועל הריסות גיטו וארה עומדים ומכריזים בקול גדול: ה' הוא האלוקים!"...

כולם חוגגים את חג הפסח. כולם מסבים לשולחן ה"סדר" אך לכל אחד מנהג שונה, שפה שונה, היסטוריה שונה, טריטוריה שונה. הצד השווה שבכל המסבים – כולם יהודים, כולם יצאו ממצרים!. ואם חברים יקרים... ואם נשכח, ואם נחשוב לרגע כי המנהגים השונים הוציאו אותנו מכלל "עם אחד" יבואו אלו מן ההגדה ויזכירו לנו "שלא אחד בלבד עמדו עלינו לכלותינו... והקב"ה מצילנו מידם" מצילנו... את כווולם. 

מאז ליל הסדר זה בו הקראתי את ההגדה של משה שמואל אל נונו –הסבא, אני נוהג להקריאה לילדי לאחר האפיקומן, כדי שיידעו כי הבדלי המנהגים בין עדות ישראל ניכרים רק כלפי פנים, ושבאמת עם אחד אנחנו. שנאמר:"בבית אחד יאכל".
 

לא נתקבלו תגובות לרגע זה
נושאים ראשיים
סיכומי הרצאות
סיפורים
הפרשת חלה
בריאות
יום העצמאות
גמרא
כללי
גדולי ישראל
הלכות
הופעות
תורה ומדע
עבודה פנימית
חסידות
פרשת שבוע
שבת קודש
חגים ומועדים
ראש חודש
ספירת העומר
צום עשרה בטבת
חודש אלול
בין המצרים ותשעה באב
שבועות
פורים
פסח
ט``ו בשבט
חנוכה
כיפור
סוכות
ראש השנה
חינוך ילדים
זוגיות ונישואין
 
חברה לבניית אתרים בניית האתר