באנר חדש
לוגו עם כתובת
שורשים
כי יש משהו בפנים.
תרומות מפה וחניה אודות שורשים צור קשר
‏יום רביעי ‏16 ‏אוקטובר ‏2019  י"ח בתשרי, תש"פ
הרשמה למשפחה   כניסה לחברים  
ראשי \ מאמרים \ כללי \ מפגש פסגה בסופר מרקט
שאלות קשורות
מה מותר לעשות בחג ובחול המועד?
האם חג פסח הבא עלינו לטובה הוא כמו שבת שאסור בעשיית מלאכה? ומה הדין לגבי "חול המועד"?
סגולות בדוקות לזיווג !
איזה סגולות ישנם למציאת זיווג?
מרדכי ואסתר היו בני זוג ?
האם נכון הדבר שמרדכי ואסתר היו בני זוג, הלא במגילת אסתר זה לא נזכר??
יום הזיכרון
האם זה נכון שדווקא חוג שומרי התורה והמצוות נמנעים מלציין את "יום הזיכרון לשואה ולגבורה"??
סדר ט``ו בשבט

למה יש סדר מיוחד לברכות, וכי יש ברכות חשובות ויש שלא? ומהו דין הקדימה?

מאמרים דומים
עבודת ימי ספירת העומר
היום 24 יום לעומר - תפארת שבנצח בכדי לנצח (ממידת הנצח) את היצר שלנו, צריך לנהוג בדרך המלך שהיא דרך הממוצע: הרמב"ם כתב שבכל המידות ילך האדם בדרך המיצוע, אלא שאם נטה לאחת משתי הקצוות, אז מן ההכרח לו להטות עצמו לקצה גבול השני, וכך ירגיל את עצמו לאט לאט לעמוד על דרך המיצוע, ואמרו חז"ל איזה דרך ישרה, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם - ופרשו שזוהי דרך המיצוע - וזה מה שמראה לנו מידת התפארת שבנצח. קיניין תורה - "באמונת חכמים", בעקבות החכמה החכמה מניעה את גלגלי העולם קדימה. אם רוצים באמת לרכוש חכמה, צריך לצאת ולחפש אחריה באופן מעשי. יותר חכמה משמעותה יותר חיים, יותר משמעות ויותר הנאה. "איזהו חכם? הלומד מכל אדם". צריך לקחת את החכמה ברצינות אבל גם לבדוק בזהירות כל חכמה מה טיבה. כשפוגשים אדם כדאי לשאול את עצמנו, איזה דבר שעשוי להיות משמעותי עבורי, האדם הזה יודע?
בחודש ניסן- קורבנות הנשיאים
מראש חודש ניסן נוהגים בכל יום לקרוא את הפרשה של הנשיא שהקריב באותו היום, מפרשת קורבנות הנשיאים, ואח"כ אומרים "יהי רצון..."
להתחבר לנשמה - חלק ראשון מתוך עשרה
האדם יכול לזהות את עצמו באחת משתי האפשרויות. (כמובן שישנה גם אפשרות שהאדם יתכחש לכך שיש בו גם כח רוחני, אך לא באדם כזה עסקינן.) אפשרות ראשונה, האדם יכול לזהות את עצמו כגוף שבתוכו נטמנה נשמה גנוזה. האפשרות השניה היא שהאדם יזהה את עצמו כנשמה שעליה הלבישו גוף. ההבדל בין שתי האפשרויות אינו נעוץ בסדר הקדימות או במינון, אם יש שמונים אחוז גוף ועשרים אחוז נשמה או להפך. ההבדל בזיהוי האדם את עצמו כגוף או כנשמה הוא הבדל במהות. בזיהוי מה הוא האדם בעצם – בעצמיות הפנימית שלו.
פרשת פנחס
הרב רז מקהילת "ואני תפילה" בפרוש השבועי שלו - הפעם על פרשת פנחס
``יאמרו רבם דקרו?`` - הרהורים נוגים בעקבות הסתלקות המקובל הצדיק רבי אלעזר אביחצירא ע``ה
עם היוודע דבר הסתלקותו החלו השאלות להכות בחלל הלב ללא רחם. הנהיה כדבר הזה? כיצד קם תלמיד על רבו ורוצחו נפש? וכי יש לך בן ההורג את אביו? האם ניתן להשיב על שאלות אלו?. הרהורים נוגים.
מפגש פסגה בסופר מרקט
13/05/12 הרב אהרן לוי
לעיתים תכופות ההקפדה על כשרות המזון מהווה נקודת חיכוך בין החוזר בתשובה לסביבתו הקרובה. האם ישנה דרך למנוע זאת? והאם הונגרים חוששים מעין הרע? על הקשר בין כשרות המזון וטהרת הנפש. 

עמדתי ליד מדפי השימורים כשבידי רשימת הקניות. לידי עמד גבר בשנות השבעים לחייו. פנסיונר לבוש בקפידה ששערו הלבן היה כבוש תחת כיפה שחורה וגדולה שלא תאמה כלל את מראהו. לצידו עמד אברך צנום, לבוש בחליפה שחורה דהויה, זנקנקן קטן ושובב עיטר את פניו וכובע שחור חבוש לראשו. רק חדי עין היו יכולים לזהות כי מדובר בבעל תשובה. הוא החזיק בידיו את ידו של הפנסיונר וליטפה בעדינות. כשעברתי לידם הבחין המבוגר בכיפה שלראשי וחייך אלי . 

"נו מה יגיד אדוני?" – שאל אותי הפנסיונר בעגמומיות השמורה להונגרים בלבד תוך שהוא מצביע לעבר האברך שלצידו. - "נו מה יגיד אדוני? עכשיו אתם מבסוטים? לקחתם לי את הילד והחזרתם אותו בתשובה אה? הפכתם ספורטאי מצטיין לאברך מנוון?. נו... עכשיו אתם בודאי שמייחים מאוד נכון?".

את האמת חברים... כיצד לא אשמח? והלא בזה הרגע לימדני הזקן כי בנו העומד לצידו הינו בעל תשובה ואני שחולשה יש לי לבעלי תשובה לא אשמח? ועוד איך ששמחתי. וכי מה איכפת לי שתלה בי את "סרחונו" של בנו? לא חברים... ממש לא כעסתי עליו. דתי בן דתי אנוכי ומורגל אני משחר ילדותי שה"דתיים" אשמים ב"הכול" ואם הוסיף על אשמותי את חזרתו בתשובה של בנו אין הדבר מעלה ואינו מוריד ואם תוהים אתם כיצד זה פונה אדם מכובד אל זולתו שאינו מכירו ומאשימו אות היא שאינכם מבינים לליבם של הורי בעלי התשובה. לדידם כל חובש כיפה משמש כנציגה של הדת היהודית ומתוך שהבחין בכיפה שעל ראשי האשימני ב"גזירה שווה". מה הוא חובש כיפה אף אתה חובש כיפה, מה בני אשם בצערי על שכיפה לראשו כך אתה. ומתוך שנוחה הייתה גזירתו בעיני סברתי וקיבלתיה באהבה.

שלושה עמדנו שם, זה לצד זה. המאשים המואשם והנאשם. חוזר בתשובה, מחזיר בתשובה, ואב כעוס המחפש את האשמים ל"אסון" שפקד את בנו. בינתיים הגענו לקופה. לפניה השתרך תור ארוך שהותיר בידינו זמן כדי ניהול שיחה, עטיתי על פני חיוך של שבת ופניתי אליו – "אפשר לשאול אותך משהו?". "כן ודאי" - השיב לי בחמיצות הונגרית. "תגיד... מה כל כך גרוע בבן חוזר בתשובה? אני דווקא מתרשם כי בנך אוהב אותך מאוד, וכי ראית מימיך בן המלטף את ידו של אביו בעיצומה של קניה?. האם התנהגותו אליך השתנת לרעה מאז חזר בתשובה?". 

"אתה באמת רוצה לדעת מה רע בזה? נו טוב... אני אגיד לך". ולמרות שהג'וניור אותת לי בעיניו להניח לאביו הממורמר התעלמתי במופגן מתחינתו. "כן כן בטח בטח" - עניתי בהתלהבות, "בטח שאני חפץ לדעת מה רע בזה שהרי מחזיר בתשובה אני ואם יש רע במעשי אחדל מהם". נראה היה שמצאתי חן בעיניו, הוא התקרב אלי כממתיק סוד וכה אמר.

"עד לפני חמש שנים הכול היה בסיידר אצלנו במשפחה, תודה לאל. בן ובת גידלנו לתפארת, מחוננים ומוצלחים, אלא שאז זה קרה. בתחילה לא היה ניתן להבחין בשינוי, זה קרה לאט לאט, הוא החל להגיע בשעות מאוחרות, לקום מוקדם בבוקר, אבל מה אגיד לך אדוני, אצלנו ההונגרים נהוג שלא שואלים סטודנט מדוע הוא מאחר, אתה מבין? יש נימוס. בדיעבד התברר לנו שה"תכשיט" הנ"ל החל להשתתף בשיעורי תורה, לא פחות ולא יותר, כן כן, שם "הכול" התחיל. אחר כך הגיעו התפילין ואני הייתי בשוק. נכנסתי להעירו בבוקר וכשהבחין בי קפץ למיטה והסתיר עצמו בשמיכה חושב שאבא שלו ליימך. בטח אדוני... שאני לא אדע מה זה תפילין? הצחקת אותי, מתוך שינה אני מזהה אותם. אבא שלי הניח אותם. נו בטח מה אתה חושב לעצמך שרק "לכם" יש מונופול על הדת?. בכל מקרה עשיתי עצמי גולם, חשבתי שזה יעבור לבד.

ואז הגיעה הכיפה. כנראה שכח להוריד אותה אחרי השיעור. אשתי כמעט והתעלפה. למען האמת? לי לא כל כך הפריעה הכיפה שלו, מה יש? רוצה כיפה שישים כיפה. טוב... אולי זה בגלל שאני פחות מחשבן לסביבה ואצלנו ההונגרים אתה יודע... הסביבה היא... נו שוין לא משנה, העיקר שתקתי, אני ליברל אתה מבין? רוצה להיות דתי שיהיה. אבל מה, כשזה הגיע לאוכל נשברתי לגמרי. פתאום הברנש הפסיק לאכול אצלנו, ראית חוצפה?. אולי אתה לא יודע אבל אנחנו הונגרים ואצלנו האוכל... איך נגיד? חשוב.... כמעט כמו הבריאות. אתה מבין מה זה אומר? לא עוד קאפוסטו לא עוד נוקדלי בקיצור לא עוד אימא וזה כבר היה יותר מדי בשבילי. 

התחיל לקחת את אבא שלו לסופר מרקט כאילו שאני ילד קטן. פתאום השוקולד כבר לא מספיק טוב. "זה בהכשר ה"רבנות"" - הוא אומר לי. נו תגיד אתה, "רבנות" זה לא רבנים? מה לא בסיידר בזה. מה ענה לי החצוף? אמר לי "אתה לא תבין". תגיד לי אתה, אתה נראה אחד שמבין, מה יש פה להבין? "רבנות" זה כשר או לא כשר? מה המשחקים האלה?. פתאום גם חסה הפסיק לאכול, אומר שיש בזה תולעים. מה אגיד לך? השתגע לגמרי. מה צריך הכשר לחסה? חסה זה טבעי חסה זה מהקדוש ברוך הוא לא. "רק גוש קטיף" – ככה אמר לי. רק ב"גוש קטיף" אין תולעים. פתאום הבנתי שהדתיים לא מעודכנים. "אולי אתה לא יודע" – אמרתי לו, "אבל את גוש קטיף החזירו". כבר אין שם תולעים ואין יהודים, אין כלום, בנדיטים יש שם, אבל אין עם מי לדבר אדוני. "לא גוש קטיף לא אוכל" אמר לי. זה כבר ממש קיצוני לא? אי אפשר ככה קצת? באמצע?.

"ומה בקשר לבשר?" - שאלתי מתגרה, "בשר הוא כן אוכל אצלך?". האיש כמעט התמוטט. "רק את זה אל תזכיר לי. אוי וי זמיר. יום אחד לקח אותי הפינגווין לסופר מרקט, הוציא מהמקפיא גוש בשר ואמר לי - "אתה רואה אבא? אם אתה רוצה לקנות לי בשר? מהיום רק את זה". ומה מיוחד בבשר הזה? –שאלתי אותו, זה אורגני?. "זה בשר חלק גלאט בית יוסף ללא רירין של הרב עובדיה! אני אוכל רק מהבשר שלו". מה אגיד לך אדוני, נבהלתי נורא, חשבתי בן שלי קטן נהיה קניבל.

"תגיד אדון יקר, מה יש? למה כל כך הרבה בלאגן? זה בסך הכול אוכל. כל כך הרבה הכשרים, בד"ץ בג"ץ, אני אומר לך תקשיב לי טוב, לא שיש לי משהו נגד דתיים. הנה תראה אפילו הבן שלי דתי, אבל זה?" - אמר כשהוא מצביע על תווית ההכשר שעל שקית הקפה, "זה הכול כסף אדוני. הכול פוליטיקה. מה צריך הכשר על קפה אה? עובדים עלינו בעיניים. זה הכל אדוני. אתה שואל למה אני ממורמר? זה למה".

"רוצה לחזור בתשובה? תחזור. כיפה רוצה? שים. אבל לעקם את הראש ככה? זה הורס אותי אדוני, הורס לגמרי. כל דבר לבדוק, כל מוצר להסתכל, מה אי אפשר כבר לזרום בטבעיות? זה כולם יהודים פה אדוני במדינה, זה מדינת ישראל זה, פה לא אוגנדה, מה הקטנוניות הזאת? נמאס".

התור מאחורינו התארך והקונים החלו לרטון. מאחורי עמדו אב ובתו ולפניהם ניצבה עגלה מלאה במוצרים. "סליחה" - פנה האב אל ידידי הפנסיונר, "אולי יש לך טישו?". "או בוודאי, הנה קח לך". ואז זה קרה... באמונה כך קרה. הפנסיונר התבונן בפניו המיוזעות של האב הביט בבתו הקטנה ושאל – "מדוע אתה כל כך מזיע? בסך הכול קניות לא?" 

"עדיף שלא תשאל" - ענה האב בעצב. "עם הילדה כזאת אתה לא יכול לקנות כל דבר, אבל זה מה יש אדוני, צריך ללמוד לחיות עם זה". "מה... גם הבת שלך ...?" – הפנסיונר נדהם. "אהה.. מה לעשות" - השיב האב בכאב, "מאז שזה קרה לנו הכול השתנה. היא לא אוכלת כל דבר, כל דבר צריך לבדוק, זה כבר לא מה שהיה. מאז שזה קרה הכול מחושב, כלום כבר לא זורם כמו פעם". 

"פששש... מה אתה אומר?", שרק הפנסיונר באחוות לוחמים, ופזל לעברי "תראה, תראה מה אתם עושים לאנשים. היא בסך הכול ילדה קטנה איפה הרחמנות?". חייכתי. הפנסיונר עדיין לא הבין את הטעות. "תגיד ומתי היא חזרה בתשובה? היא הרי ילדה קטנה איך נתתם לה?" – שאל הפנסיונר את האב האומלל. "מי חזר בתשובה אדוני? היא ממש לא חזרה בתשובה, היא חולת צליאק" - ענה האב והפנסיונר השתתק באחת. כל אחד וה"מחלה שלו". איי איי איי... כמה נהנתי. מי אמר שאין השגחה פרטית?.

לא יכולתי לכבוש את מילותי. "תגיד לי אדוני" - פניתי אל האב המיוסר. "האם היית מוכן להחליף את הצליאק בחזרה בתשובה?. זה לא שהיית מפסיק להזיע בסופר מרקט, ממש לא. גם אז היית צריך לבדוק כל מוצר אבל מסיבה אחרת". האבא חייך לראשונה. הוא הבין היטב למה כוונתי. הביט בפנסיונר והשיב "זה תלוי בו". עכשיו הגיע תורו של הבן לחייך כשהבין הפנסיונר מדוע אנחנו מחייכים צחק גם הוא ואמר לי "האמת שאתה צודק. צריך פרופורציות". 

הקופאית נעה על רגליה בחוסר נוחות. "אתה רוצה חשבון?" – שאלה. הנחתי את המצרכים על המסוע. כשיצאתי פניתי שוב אל הפנסיונר "שתזכה לראות ממנו הרבה ילדים והרבה נחת". 

למען האמת הייתה קשה עלי השיחה עם ההונגרי אלא שלמדתי ממנו רבות. למדתי כי כעוצמת אהבת ההורים לילדיהם כך עוצמת פגיעותם. למדתי שלפעמים גם כוונות טובות יכולות להביא חורבן. עוד למדתי, שאי הבנת הקשר בין הנעשה בחלל המטבח ובין מצוות התורה יש בו כדי להבאיש את ריחה של היהדות לפיכך יש לעמוד עליו ולבארו 

לאטום את הרוח
בפרשת שמיני מונה התורה את בעלי החיים הטהורים המותרים באכילה ואת אלו האסורים. היא מונה את סימני הטהרה בבהמות, בחיות, ובדגים. מפרטת את רשימת העופות הטמאים ואף את סוגי השקצים והרמשים האסורים באכילה. בסופה של פרשת הכשרות מתארת התורה את הנזק הנגרם מן האכילה האסורה וזה לשונה:"אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם:כי אני ה' אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ".

על פסוקים אלו דרשו חז"ל "אל תקרי ונטמתם בם אלא ונטמטם בם" וביאר רבינו בחיי:"לשון טמטום, והטעם שהלב מיטמטם באכילת הדברים האסורים ואין רוח הקדש שורה בו".

באזהרה זו קובעת התורה כי בסגולתם של מאכלים אסורים לטמטם את נפש האדם, אלא שטימטום זה צריך עיון. האם לטמטום הגוף כיוונה התורה או שמא לטמטום המחשבה או אולי אינו אלא לטמטום הלב, מהו טמטום זה?, ובכלל, מה לה למצוות הכשרות ולטמטום? וכי כל אוכלי הנבלות מטומטמים הם? וכבר לימדונו חז"ל "חכמה בגויים תאמין" וזאת על אף שאוכלי נבלות וטרפות הם. וכי בשל אכילתם פחותה חכמתם מחכמתנו? וכי לא הצמיחה אדמת אומות העולם חכמים ופילוסופים, אנשי מדע ורפואה, יוצרים ומלחינים מופלאים?. 

בביאורו לתורה מבאר הרמב"ן את טעמה של מצות הכשרות והוא קובע כי אין לו לטמטום זה כל קשר למציאות החומרית אלא לזו הרוחנית. לדבריו אפשר ויעברו על האדם שנים רבות של אכילת שקצים ורמשים ולתחושת הטמטום לא יגיע וזאת על שום שלא נכנס מעולם בשערי המימד הרוחני ועל אף שהיו מחכמי אומתנו שניסו להלך בדרך זו דוחה הרמב"ן את דבריהם מכל וכל.

וזה לשון הרמב"ן:"ואמנם סיבת איסור המאכלים האלה ותיעובם - כבר חשבו רבים מחכמי אומתנו שהיא לעניין בריאות הגוף ורפואתו. וחלילה לי מהיות מאמין בדבר הזה. שאם היה כן, יהיה ספר תורת האלוקים כדמות ספר קטן מספרי הרפואות הקצרים בדבריהם וטעמיהם ותתמעט מדרגת התורה האלוקית וסידור עומק טעמיה. אבל כוונתה באמת לבקש בריאות הנפש ולבקש רפואת תחלואיה. ולכן אסרה המאכלים האלה הטמאים, לפי שהיו מתעבים ומשקצים ומזיקים אל הנפש המשכלת הטהורה. ומולידים בה האטימות והקלקול. ומפני זה אמר בסיום פרשת המאכלות: 'אל תשקצו את נפשותיכם'. ולא קראם הכתוב מזיקים ולא מחליאים כי אם טמאים".

כדי להבין את סודו של טמטום הלב - מלמד הרמב"ן, אל מחוזות הרוח יש לנו לנדוד. אל מקום הקדושה והטהרה, הנבואה ורוח הקודש. רק במרחבים אלו יתגלו תוצאותיו של טמטום זה בו עוסקת התורה. אין לה לאטימות התורנית כל קשר לגוף ולנספחיו החומריים שהרי תורתנו אלוקית היא ושם תוצאותיה.

בעקבות הרמב"ן צעד גם רבי יעקב צבי מקלנבורג זצ"ל ובספרו "הכתב והקבלה" הוא מבאר כי בשונה מטומאות אחרות המשפיעות על הגוף אין תוצאותיו של "ונטמתם" זה ניכרות במחוזות החומר. לדבריו, מצויים בתורתנו שני סוגי טומאות, טומאת הגוף וטומאת הנפש. אלא שהבדל יש ביניהם. בעוד טומאת הגוף מסתלקת עם טבילת הטמא במקווה מים, את טומאת הנפש וטמטומה לא יעבירו כל מימות שבעולם. בהמשך דבריו הוא מציב בפנינו כלל בעזרתו נבחין בין הטומאות השונות. על פי כלל זה, בכל מקום בו מופיעה המילה "טומאה" לצידה של האות ב' כגון "לטמאה בה" וכו', בטומאה רוחנית דיבר הכתוב. לעומת זאת בכל מקום בו מופיעה המילה "טומאה" לצד האות ל' כגון "לכל טומאתו" וכו', בטומאת הגוף דיברה תורה. 

וזה לשונו:"כל טומאה הסמוכה לבי"ת אינה טומאת הגוף המטהרת בטבילה אלא טומאת הנשמה והרוח, ומזה... ונטמתם בם... לא יאכל לטמאה בה... וכל טומאה הסמוכה ללמ"ד כגון לכל טומאתו אשר יטמא לו לבנו ולבתו וגו' היא טומאת הגוף". 

אם נבקש ליישם כלל זה בענייננו נגלה כי "ונטמתם" זה האמור בתורה אצל מאכלות אסורים, באטימות הלב והנשמה הוא אמור. שהרי טומאה זו לצידה של האות ב' היא מונחת ועל כן טומאת הנפש היא ולא טומאת הגוף. והוא שאמר רבינו בחיי בדבריו המובאים לעיל "שהלב מיטמטם באכילת הדברים האסורים ואין רוח הקדש שורה בו" ואין "רוח הקודש" זו אלא רוחניות זכה וטהורה.

נמצאנו למדים כי בסגולת אכילת המאכלות האסורים לאטום את נשמת האדם ולנתקה מן השפע האלוקי. אלא שיש לנו להבין אטימות זו מה טיבה ומה תוצאותיה. לכשנבין, נדע להעריך אל נכון את חשיבותה העצומה של טהרת המאכלים ואת השפעתה המכרעת של טהרה זו על עולמו הרוחני של האיש הישראלי.

מיהו האדם
תכונת הנטילה מהות הנברא היא - קובע בעל ה"סולם" זצוק"ל בהקדמתו לספר הזוהר. נטילה זו מן החיסרון היא באה ולהשלימו היא מבקשת. וכבר לימדונו חז"ל ש"כשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהם אינן שוות". אלא שדבריהם אלו צריכים לימוד. וכי אין אנו יודעים כי דעותיהן של בני האדם שונות הן? ומפני מה הוקשו דעות לפרצופים? אלא ללמדנו שפרצופיהם של בני האדם משפיעים על דעותיהם ויסוד נפלא יש בקביעתם זו. 

חז"ל מבקשים להורותנו כי כשם שפרצופו הגשמי של האדם מבטא את רגשותיו הכמוסים ומשמש להם "בית קיבול", כך רצונו של האדם משמש "בית קיבול" לתאוותיו השונות לפי שאין הרצון אלא סך כל תאוותיו. בדבריהם מלמדים חכמינו כי "כשם שפרצופיהם אינם שווים" – היינו רגשותיהם. כך "דעותיהם אינן שוות" דהיינו – רצונם ותאוותם. הם קובעים כי על אף ששונים מרכיבי הבריאה אלו מאלו, הדומם מן הצומח, שניהם מן החי ושלושתם מן המדבר. למרות זאת צד שווה להם - החיסרון. אלא שחסרונותיהם השונים של כל אחד ממרכיבי הבריאה הם שמעצבים את שונותם ומכאן ההבדל בין הדומם, הצומח, החי והמדבר, שבבריאה האלוקית.

נמצאנו למדים כי בבסיסו של כל נברא טמון חיסרון ייחודי המבדילו משאר הבריות ומייחדו לעצמו וכבר הורה "זקן" ב"סולמו" כי כל מהותו של חיסרון זה הוא - הרצון. הוי אומר הרצון השונה שבכל נברא מגדיר את חסרונותיו ומייצר את צרכיו הייחודיים וזהו שאמרו חז"ל "כשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהן אינן שוות".

וזו לשונו המופלאה:"שכל חומר של הבריאה המחודשת, הן חומר של העצמים הרוחניים והן חומר העצמים הגשמיים אינו לא פחות ולא יותר מבחינת רצון לקבל... וכל ההבחן הניתן לנו להבחין בין עצם לעצם, אינו נבחן משום זה, רק ברצונו בלבד, כי הרצון שבכל מהות, מוליד לו צרכים והצרכים מולידים לו מחשבות והשכלות בשיעור כזה, כדי להשיג את הצרכים ההם, אשר הרצון לקבל מחייב אותם. 

וכשם שרצונות בני אדם שונים איש מרעהו, כן צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם שונים זה מזה, למשל, אותם שהרצון לקבל שבהם מוגבל בתאוות בהמיות בלבד, הרי צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם, רק בכדי למלאות הרצון הזה בכל מלואו הבהמי, ואע"פ שמשתמשים בשכל ודעת כאדם, מ"מ דיו לעבד להיות כרבו, והוא כשכל בהמי, להיות השכל משועבד ומשמש לרצון הבהמי. ואותם שהרצון לקבל שלהם מתגבר בעיקר בתאוות אנושיות, כגון כבוד ושליטה על אחרים, שאינם מצוים במין הבהמה, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם רק בכדי למלאות להם הרצון ההוא בכל מלואו האפשרי. ואותם שהרצון לקבל שלהם מתגבר בעיקר לקבל מושכלות, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם למלאות להם הרצון הזה בכל מלואו".

האבולוציה של הרצון
הרצון וחסרונותיו הבסיסיים המופיעים באדם עם לידתו, בגרסתם הבסיסית הם מופיעים. במהלך חייו ייחשף האדם לחסרונות חדשים הנקלטים בחושיו ולכשיתאווה להם ברצונו יקנו בו אלו את שביתתם. עם לידתו יתאווה הרצון האנושי למזון ושינה, לאחר מכן תצטרף אליהם תאוות הבשרים בהמשך תאסף אליהם תאוות הממון והכבוד ואם יזכה האדם תבקרו אף תאוות החכמה. 

אלא שלימדונו חז"ל כי במעמקי ליבו של כל נברא חבויה תאווה נוספת הלא היא התאווה לידע את ה' הגדול והנורא ולהרגיש מציאותו. תאווה זו אינה נעורת בליבו אלא כאשר ימאס האדם בתאוותיו החומריות ומתוך שרוב הבריות מתאוות לאלו הראשונות ומייקרות מציאותן עד סוף חייהן הרי שאין תאווה רוחנית זו נותנת אותותיה אלא במתי מעט. 

התאווה להרגשת הבורא עדינה היא עד מאוד ותורה שלימה היא צריכה. לידע האיך לעוררה, ומשנתעוררה, כיצד להבעירה, ומשבערה, כיצד לשמרה, שבקל ניתן לאבדה. תאווה זו כאשר היא מתעוררת היא מלפפת לאדם ומביאתו לידי חולי האהבה עד שזועק לבוראו "נפשי חולת אהבתך". אמנם, משזכה האדם להרגשת הבורא הוא משמרה בקנאות נוראה, לפי שיודע הוא בנפשו כי כל תאוות העולם הזה לאורם צעד בעברו לא ישוו באהבת ה' ומתוך כך מחמד הוא אותה ומשמרה כעשיר הבהול על ממונו, שבלעדיה, למת מהלך ייחשב. וזה סוד הכשרות.

שימו לב אל הנשמה
לימדתנו תורה שהאויב המסוכן ביותר לתאווה רוחנית זו הינו המאכל האסור, הנבלה והטרפה, השקץ והרמש ושאר בעלי החיים הטמאים. סגולתם הנוראה של מאכלים אלו למחוק ולהעביר את הרגשתו הרוחנית של אוהב ה' ובאחת. וכל כך קשים הם עד שמרוב חריפות טומאתם גם אם בשוגג אכלם תיזרק בו אטימות זו בכל עוצמתה ותאטום את ליבו להרגשה רוחנית זו. וכך מבאר רבי חיים בן עטר זצ"ל בביאורו לתורה:"שצריכים ישראל להיזהר לבל יכנסו לפיהם אפילו בהיסח הדעת, כי ההפרש שבין השוגג למזיד במציאות זה - כשוגג כמזיד".

כל עוד מסתכמים רצונו וחסרונותיו של האדם בתאוות האכילה והשתייה, הבשרים והקיום, הממון והכבוד ואף החכמה בכלל, לא ישפיעו המאכלים האסורים על נפשו ואף לא יחוש באטימות הלב האמורה וזאת גם אם יתמיד באכילתם כל ימיו. אטימות רוחנית זו תכה באדם רק אם לרוחניות יתאווה. או אז אם ייכשל במאכלים אלו יוותר ללא הרגשתו הנעלה וגם אם ידפוק בעוצמה רבה בשער הצדיקים לא יבוא בו אלא בקושי גדול.

את תהליך ההתרסקות הרוחנית המופיע בעקבות אכילת המאכלים האסורים מתאר המקובל האלוקי רבנו משה חיים לוצאטו בספרו "מסילת ישרים" וזה לשונו:"המאכלות אסורים מכניסים טומאה ממש בלבו ונפשו של אדם, עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו וכו'. כי מסתלקת ממנו הדעת האמיתית ורוח השכל שהקב"ה נותן לחסידים, והנה הוא נשאר בהמי וחומרו משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורים יתרים בזה על כל האיסורים".

אמור מעתה: כאשר שב האדם בתשובה בעקבות הניצוץ האלוקי שנתעורר בו, מכיר הוא בעובדה כי כל תאוות העולם בהם שקעה נפשו בימי חלדו לא ישוו בה ומתוך כך מבקש הוא להגן עליה כאדם השומר על בבת עינו ומכאן זהירותו הרבה של השב בכשרות המאכלים.

סוד ה"נפילה"
הכרה זו אף תסייע בידינוו להבין את התהליך ה"מוזר" העובר על השב בתשובה. בתחילת דרכו החדשה יחוש בעל התשובה בסייעתא דשמיא גלויה, הוא ירגיש כי נושא אותו הקב"ה על כפיו ומלווהו על כל צעד ושעל ממש, כאב המחזיק ביד בנו המנסה את רגליו לראשונה. תחושה זו היא היא הרגשת הבורא המוזכרת לעיל. דא עקא שלאחר ימי אהבה אלו באים להם ימי השנאה והעצב. בימים אלו יחוש השב בבדידות נוראה, כל הרגשותיו הנאצלות יאבדו באחת ויראה בעיניו כאילו הטילו אביו אל הקרקע ועזבו לאנחות חס ושלום. יחוש כאילו מתוך חלום הוא מתעורר וייאוש מריר ימלא את חדרי לבו. 

לימדונו חז"ל כי סיבתו של מהפך רוחני זה מקורו בכשרות המאכלים אותם הכניס לפיו טרם שובו בתשובה. יידע השב בנפשו כי הרגשתו המופלאה שליוותה אותו בתחילת דרכו מתנה הייתה בידו בבחינת "איתערותא דלעילא". לא שהיה ראוי לה שהרי "ונטמתם בם" כתיב. אלא שעל אף אטימותו הרוחנית זכה שיעוררהו בוראו ובמה? בהרגשת הרוחניות. לאחר שחווה השב הרגשה נעלה זו מטילה אותו ההשגחה אל מערבולת מעשיו ולפיכך המאכלות האסורים שאכל טרם שב בתשובה דוחים ממנו את הרגשתו הנאצלת. עתה יידרש השב לעבודה קשה עד למאוד והיא שתטהר את ליבו עד ישוב ויקנה את הרגשתו הרוחנית בכוח טהרתו הוא.

מכאן שנדרש השב בתשובה להקפיד על המאכלים הנכנסים לפיו הקפדה יתירה ואף יותר משאר בני האדם. הקפדה זו תשמש לו כ"תשובת המשקל" ותטהרו כקדם. וזכר לדבר.

כאשר נשאל הגאון הגדול הרב אליעזר מנחם שך זצ"ל מה להורות לבעלי תשובה המבקשים לקבל על עצמם עול מצוות בהדרגה. האם לכוונם להקפדה בעניין טהרת המשפחה, או שמא לשמירת שבת או אולי לכשרות המאכלים, אמר לשואליו – "אמרו להם שיקפידו על כשרות כהלכתה". כשנשאל מפני מה הורה דווקא על מצווה זו השיב הגאון – "אם יקפידו על הכשרות אז תטהר נפשם ויבואו לידי הקפדה בשאר מצוות".

בין כשרות לגלוטן
הסיבה בעבורה מתייחסים בני אדם בסלחנות ל"הידורם" של חולי צליאק בבחירתם את המזון הנכנס לתוך פיהם יותר מאשר להקפדתם של בעלי התשובה בכשרות המאכלים אין מקורה ברוע לב חס ושלום אלא בחוסר מודעות לנזקי המאכלות האסורים. בעוד תופעות הלוואי של הגלוטן מותירים באוכלם רושם הניכר לעין, אין האטימות הרוחנית נראית מן השפה ולחוץ, שמורה היא רק לאלו המבקשים את הרוחניות. רק הם ידעו לספר עד כמה מאיימים המאכלות האסורים על הרגשה עדינה ונעלה זו.

חוץ מזה חברים... במבט לאחור נראה לי כי התמרמרותו של הפנסיונר ההונגרי לא היתה אמיתית, בטוח אני כי חש הוא היטב את המהפך החיובי שחל בבנו ואף שמח בו. בטוח אני בזאת לחלוטין. ואם תשאלו מדוע אם כן התמרמר באוזני?... נו... זה פשוט מאוד... הוא הרי הונגרי ואלו כידוע פוחדים מאוד מ... עין הורע.
 

לא נתקבלו תגובות לרגע זה
נושאים ראשיים
סיכומי הרצאות
סיפורים
הפרשת חלה
בריאות
יום העצמאות
גמרא
כללי
גדולי ישראל
הלכות
הופעות
תורה ומדע
עבודה פנימית
חסידות
פרשת שבוע
שבת קודש
חגים ומועדים
חינוך ילדים
זוגיות ונישואין
 
חברה לבניית אתרים בניית האתר