חשיבה הכרתית - שיטת ימימה
חשיבה הכרתית  יעקב אנושי
שורשים
כי יש משהו בפנים.
תרומות מפה וחניה אודות שורשים צור קשר
‏שבת ‏17 ‏נובמבר ‏2018  י"א בחשון, תשע"ט
הרשמה למשפחה   כניסה לחברים  
ראשי \ מאמרים \ חגים ומועדים \ פסח \ שישה עשר מי יודע? - סיפור לפסח
סרטים דומים
איך כן מצליחים לעשות את השינוי לטובה וכן להתמיד בו ?
מהותו של ראש השנה
שאלות קשורות
מה מותר לעשות בחג ובחול המועד?
האם חג פסח הבא עלינו לטובה הוא כמו שבת שאסור בעשיית מלאכה? ומה הדין לגבי "חול המועד"?
אכילת אורז בפסח
האם מותר לאכול בפסח אורז ושאר קטניות? והאם אשכנזי יכול לאכול אצל ספרדי בבית?
אוכל שהיה מתחת למיטה
האם יש אמת במה שיש כאילו שמקפידים לא לאכול מאכלים שהיו מתחת למיטה מפני "רוח רעה"??
לבער את החמץ

למה בפסח מתרחקים כ"כ מחמץ, ומדוע החמירה התורה כ"כ בחמץ "שלא יראה ולא ימצא.."?

מצה שרויה

האם יש בעיה לשרות את המצה במים לפני שאוכלים? ומה המקור לזה?

מאמרים דומים
בחודש ניסן- קורבנות הנשיאים
מראש חודש ניסן נוהגים בכל יום לקרוא את הפרשה של הנשיא שהקריב באותו היום, מפרשת קורבנות הנשיאים, ואח"כ אומרים "יהי רצון..."
שמואל הנביא
שמואל הנביא
צוחק מי שצוחק אחרון - הרהורים לחודש אלול
סגולות שונות יש במידת הליצנות. היא מסייעת לאדם להתמודד עם משברים והוא נעזר בה כדי להסית מעליו את חיצי הסבל. מדוע הרחיקוה חכמינו זכרונם לברכה?. ובמושב ליצים לא ישב.
חובת התלמידים
חובת התלמידים [ליום היא"צ ולזכרו של בעל הסולם]
גדרי חמץ
נהגו הרבה מאחנו בני ישראל, לא לסמוך על מכירת החמץ לנכרי כאשר מדובר בחמץ גמור. מהו "חמץ גמור"? יש בזה כמה מנהגים, יש שאינם מוכרים רק חמץ מדאוריתא ותערובת חמץ מדאוריתא, אבל, חמץ מדרבנן מוכרים. ויש, שגם בחמץ מדרבנן, אינם סומכים על המכירה, ויש שאף בספק מדרבנן אינם מוכרים. אי לכך לתועלת העינין החלטנו לפרסם טבלה שבה פירוט דרגת החמץ שיש בהרבה מוצרים נחוצים, כדי ליידע את הציבור. כמו כן יש החושבים שמוצרים שונים אינם כלל בחשש חמץ, לכן הוספנו גם דירוג של מוצרים שחייבים למוכרם.
שישה עשר מי יודע? - סיפור לפסח
28/03/12 הרב אהרן לוי

 

עמדנו על ה"רמפה" בבירקנאו, הדשא הירוק ריפד את האדמה הארורה ושיווה לו מראה של פינת חמד שקטה. רמאי הוא הדשא בבירקנאו, ממש כמו שכניו הפולנים, גם הוא שותף סמוי למכחישי השואה. כיצד הוא מעז לכסות על אפרם של מליוני אחי ואחיותי? האם לא למד להבחין בין אדמה לאפר? האם אינו יודע כי אין זה מן הנימוס להצמיח עלים בבית הקברות הגדול בתבל? האם אינו זוכר?. אין זאת אלא שגם הוא מבקש לטשטש בעליו הירוקים את שהתרחש בו? רמאי ארור הוא הדשא בבירקנאו.

את דממת המוות קטעו קולות עליזים. שני ילדים פולנים על אופניים ישנות חלפו על פנינו, על גבם ילקוטים, אפילו מבט חטוף לא שלחו לעברנו. כנראה התרגלו שכשיהודים סובלים יש להותיר אותם לבד ולא להפריע להם, ליוותי אותם במבט מהורהר. מעניין מה הם לומדים בבית הספר, האם הם יודעים מה קרה כאן? הם מתביישים? אכפת להם? לפי חשבוני אפשר והסבא שלהם "עבד" פה. בשבילם בירקנאו אינה אלא קפנדריא. הזעם אפף אותי. 

"ראית את החצופים הללו? עוברים ב"בית" שלנו עם אופניים וצוחקים להם כאילו כלום!". הרב בנימין טפח על כתפי בהשלמה: "עזוב אהרן עזוב. הזעם לא ישיב את המציאות לאחור. מבחינתם אושוויץ - בירקנאו אינו אלא מכשול מיותר שמפריד בין ביתם שבבז'ז'ינקה למרכז המסחרי של העיירה אושוויץ". מי ביקש מהם להציב אותו?.

התיישבנו ליד השער מימין ל"רמפה ההונגרית", בדיוק במקום בו אהב לעמוד "מלאך המוות" מנגלה. "אתה מוכן?", שאל הרב בנימין והוציא מתרמילו מפוחית ישנה. "אתה יודע? למפוחית הזו יש קשר לכאן, שמואל גוגל, נגן המפוחית מתזמורת הקרמטוריום, תיקן לי אותה בסיני בעיצומה של מלחמת יום כיפור. הרב בנימין ליטף אותה באהבה וקרבה אל פיו באמנות, בעל כורחה נאלצה להפוך את אויר ראותיו לצלילי ה"דנובה הכחולה", כמה צפוי. יודע אני פרק או שניים בהלכות "שואה" וידעתי היטב מדוע בחר לנגנה שם. הצטמררתי. איך שמנגינה יכולה לשקר. 

.... טה טה, טה טה, טרללה לה לה לה, לה לה, לה לה, לההה. "מספיק הרב בנימין, מספיק עם המנגינה הזו, אל תנגן אותה, לא יכול לשמוע אותה". מרגע שנודע לי כי מנגינה זו שימשה את יוזף מנגלה עת היה חורץ גורלות במקלו לא שמעתיה עוד. הרב בנימין לא הפסיק. "הנה, בדיוק כאן, אתה רואה אותו? כאן הוא עומד, מחייך, הוא לא יכול בלי לשרוק, זה מרגיע אותו, תקשיב אהרן". טה טה, טה טה.... שמאלה. טה טה, טה... בת כמה את? שש עשרה? ימינה, טה טה, טה טה... טה... שמאלה. איך שמנגינה יכולה לשקר.

הרב בנימין הרחיק את המפוחית מפיו ואמר – "אתה יודע? יש עומק בניגון המפוחית ודווקא כאן יש לכך משמעות. המפוחית לוקחת אויר "ריק" מן הריאות והופכת אותו ליצירה מוסיקלית ואילו כאן..." אמר כשהוא מצביע לעבר משרפה 2, "כאן לקחו יצירות אנושיות והפכו אותן לאויר". הצמיד שוב את המפוחית אל פיו ו...ניגן. לא... לא את ה"דנובה הכחולה" האדישה והמנותקת. ו...נתנה תוקף... קדושת היום... כי הוא נורא ואיום. המפוחית החלה לבכות והוא הפסיק. 

***

בדרך כלל, במשפחות "רגילות" גורם ההרהור ב"ליל הסדר" לזיכרונות מתוקים של שמחה ואחדות משפחתית ומהווה שם צופן לגעגועים עזים לעבר שאיננו. מדוע בדרך כלל? משום שנכון הדבר כל עוד אנו עוסקים במשפחות "רגילות" אלא שעתה אנו עוסקים במשפחתו של קלמן וזו לא היתה "רגילה" כלל וכלל. אצל בני משפחת קלמן לא עורר זכרון "ליל הסדר" זכרונות מתוקים, ההפך הוא הנכון. אצל משפחתו של קלמן היה ליל הסדר מהול בחרדה ובפחד, בתסכול ובאימה, ואף תפילה מיוחדת תיקנו לומר טרם יחל קלמן ב"קדש ורחץ". וכך היו אומרים: "בבקשה ריבונו של עולם, רק שיעבור בשלום, שלא יהא "ליל הסדר" ככל ה"לילות". שבכל לילות הסדר אכלנו מרור בלבד והלילה הזה... בבקשה אבאל'ה שבשמים... אם אפשר גם קצת חרוסת". וכדי שלא תחשדו בבני קלמן שהם נמנים על כת ה"מחדשים" המתאימים את הגדותיהם לרוחות הזמן, אומר כבר עתה, אדוקים בדתם היו, מקפידים על קלה כבחמורה, ולא תיקנו להם תפילה זו אלא משום שבני קלמן לא היו משפחה "רגילה", כפי שכבר סיפרתי לכם. גם הם היו מוותרים על תפילה זו בחפץ לב ואם היה הדבר תלוי בהם היו בני קלמן משלמים כל הון שבעולם כדי לדלג על סיוט "ליל הסדר" שבביתם. שלא תטעו בהם, גם אצלם נפתח "ליל הסדר" בשמחת פסח אלא שלהבדיל ממשפחות רגילות בהן מתחיל ליל הסדר בשמחה ומסתיים בשמחה, אצלם היה מתחיל בשמחת חג אך מסתיים באבלות ובפנים חפויות עד שאם לא הייתם יודעים כי ליל סדר הוא הייתם חושבים שהגעתם אצל "תשעה באב". ולפי ש"תשעה באב" חל בחודש אב ולא בניסן, בקשו בני משפחתו של קלמן לדלג עליו, שמתוך שקדוש היה בעיניהם חששו לכבודו. 

מידי שנה, עם בוא האביב, נוהגות בריות "רגילות" להרחיב את ליבם ולמלאו בשמחת התחדשות. לא כך קיבלוהו בני משפחת קלמן, עבורם האביב סימן רע, תמרור אזהרה מהבהב, וכאשר בא היה ליבם מצטמק ורע לו. וממתי היה מצטמק? מאותו רגע בו היה פותח החזן באמירת "יהי רצון" של ברכת חודש ניסן ב"שבת מברכים". עם הכרזתו היה ליבם מצטמק ונופלות פניהם ואינן עולות משם עד לאחר "ליל הסדר". מאותו רגע ממש היה מתרוקן מוחם ממחשבות "רגילות" ומחשבה אחת בלבד היתה ממלאת את כל ישותם, "האם "זה" יקרה גם השנה או שמא ירחם ה' ויזכו ליציאת מצרים פרטית משלהם?". וכשהיה "זה" מטרידם היה הפחד משתקם עד שיצאו מכלל ה"מדברים" ובעל כורחם נכנסו בכלל ה"דוממים". 

אתם, שאנשים "רגילים" אתם, אינכם יודעים דבר וחצי דבר בעניני "זה". בטח חושבים אתם כי מגזים אני בתאוריי ואינכם אלא טועים. ומאחר שאיני מאחל לכם לטעום מטעמו של "זה" הנורא אספר לכם עליו מעט, אלא שתורה שלימה היא ולימוד היא צריכה ועל כן אספר לכם את סיפור קלמן ומשפחתו.

***

איש טוב היה קלמן, ודרך ארץ שבו קדמה לתורתו. מעשיו הטובים היו מרובים מחכמתו ואלו ואלו נתקיימו בידו. איש של צורה היה, חד מחשבה ובעל "הרגש", ואפילו דעת תורה היתה בו. ואם תשאלו, מדוע לא הפך ב"עשירותו" לגדול הדור, אין זאת אלא שמחלתו גרמה לכך. חולה היה קלמן במחלה ממארת, קשה ונוראה, וככל שביקש לה מזור לא מצא. מחלה זו שם יש לה והיא מכונה בפי הדיוטות אטומים וחסרי רגש - "ניצול שואה".

מחלה זו קשה משאר מחלות שבעולמנו, ולא שמזלזל אני בשאר מחלות, חלילה לי, אינני מבעט בייסוריהם של חולים, שכן חולים הם, וטבעו של כל חולה שהוא מצטער ומתייסר וחושב שמחלתו קשה מכולן. אלא שלאחר בקשת מחילתם, עדיין טוען אני כי מחלת "ניצול שואה" קשה מכולם, וכמה טעמים בדבר. 

כל המחלות, אפשר שיש להם ארוכה, ואפשר שלא. אם מעלות ארוכה, מצילות את נושאיהן, ואם לאו, ממיתות אותן. משמתו, מתה אף מחלתם ונמצא שבטל צערם. לעומתן, למחלה זו אין ארוכה ואף לא רפואה ובשונה ממחלות אחרות, אף אינה מקצרת ימיו של נושאה. כל המחלות אפשר ומשפיעות על נפש נושאן ואפשר שלא, ומחלה זו מטלטלת את נפשו ומלפפת את ליבו עד שאין הוא שולט בעצמו כלל אלא היא, והוא נעשה לה כעבד. כל המחלות שבעולם אינן מועברות בירושה, ואם מועברות לאחר מיתת בעליהן הן מועברות, ואילו זו עוברת בירושה מחיים ישירות אל ליבם של בני ביתו. מרגע שחלה בה אבי המשפחה חלו בה אף בני ביתו. כל המחלות אף שאין להם מרפא בהווה, אפשר ותתגלה רפואתן בעתיד, תקווה שיש בה כדי להאיר את חיי בעליה. לעומתן, למחלה זו אין תקווה כלל וכלל, שאין לך רופא בשר ודם שיוכל לרפאה, ועל כן הלוקים בה מאבדים תקוותם ובשל כך חשוכה מנהרת חייהם מתחילתה ועד סופה . 

לפיכך, כשאני מהרהר בהגדרה מעוותת זו, אני למד ממנה על טבען המוזר של הבריות. אלו המבקשות לסדר במילים את עולמם הרגשי ולהניחו בקופסא. רצון זה יומרני וטפשי הוא, ומאטימות הלב הוא נובע. וכי ניתן להכיל כאב במילים?. טבע מגונה זה מביא לידי כך שכאשר הן מבחינות בחולה הלוקה במחלה זו, הן פוטרות עצמן ממנו באומרן "ניצול שואה הוא זה" כאילו אמרו – יודעים אנו סיבת שגעונו. 

אמרו נא לי חברים... כיצד זה ניתן להגדיר במילים נבובות אלו מחלה מסוג זה? וכי "ניצול שואה" הוא? והלא מת מהלך הוא. מכאן אנו למדים כי תואר זה שהעניקו הבריות למחלתו של קלמן, לא הוענק לה על ידי חולים שכמותו, שטבעה של זו שהיא פוגעת בכוח הדיבור ועל כן הם ממעטים להשתמש בו, עד שניתן לחשוב כי שונאים הם את המילים. אם תשאלו אותם, יאמרו לכם מן הסתם כי שקרניות הן ואין בהן כדי לבטא את סבלם וכאבם. 

שתיקה זו היא שמחכימתם לידע כי רק "הם" שהיו "שם", יודעים עד כמה ריקות מילים אלו מתוכנן. רק "הם" יודעים כי מן השואה הנוראה לא ניצל איש, ואם ניצל, לא ניצל אלא גופו בלבד, שכן את ליבו הותיר מאחוריו "שם". ומתוך שבעולמינו הגשמי אין לב האדם יכול להתקיים ללא גוף, עלה גם הוא בעשן הכבשנים יחד עם נשמות יקיריו הקדושים אל מתחת לכסא הכבוד. 

חולה היה קלמן במחלת "ניצול שואה" ואף על פי שאנושה הייתה, לא הכירו בה הבריות, שכן במהלך כל ימות השנה היתה "שותקת", מקננת בגופו בדומיה ערמומית וממתינה בסבלנות שטנית ליום חגה החל ב"ליל הסדר". בלילה זה הייתה מתעוררת, עולה משאול תחתיות, וחושפת את מלתעותיה האכזריות. או אז היתה שורפת את כל הנקרה בדרכה, כמו לבה רותחת, ובכלל זאת אף את ליבם של בני משפחתו. משנשרף זה, הושבתה שמחתם, ולא הייתה חוזרת עוד. האם ראיתם מימכם שמחה המבקשת לשכון בלב שרוף ומפויח?. לאחר ששככה הייתה שבה מחלתו למאורתה ואורבת לו עד ל"ליל הסדר" הבא. וזהו שאמרנו קודם לכן כי חולה היה קלמן במחלה אנושה ונוראה..

מידי שנה, עם בא האביב, היה הפחד לופת את גופם. יודעים היו שאביב זה מבשר על בואו של חג החרות, וזה אינו בא אלא אם כן "ליל סדר" בראשו, וזה אינו נערך בלי "זה" המר והנורא, ההופך את אביהם קלמן כהרף עין ל"בר מינן" אמיתי. עתה יודעים אנו מדוע סלדו בני קלמן מן האביב המלבלב. 

***

וכך היה נערך סדר ליל פסח בבית משפחת קלמן. כשהוא עטוף ב"קיטל" צח ונקי, ניצב קלמן בראש השולחן. זקנו הלבן והארוך שירד על פי מידותיו, התמזג בצחור חלוקו, והכיפה הלבנה שלראשו העצימה את הקמטים הרבים שחרשו במצחו. באותם רגעים היה נראה קלמן כמלאכי השרת בעת שהם מקלסים לאדונם. 

גם השולחן היה "רגיל" באותם רגעים. על המפה הבוהקת נחה ה"קערה" כשסימני ה"סדר" בתוכה כמנהג האר"י, וגם יין וגביע ניצבו הכן ואם היה עובר אורח נקלע לביתם באותם רגעים לא היה מעלה בדעתו את העתיד להתרחש. אוירה שקרית היתה ורק מי שעין חדה לו היה שם ליבו לכך. 

שונה היה שולחנם של בני קלמן משאר שולחנות, ששאר שולחנות מעוטרים בלילה זה בצלחות פורצלן חגיגיות ואילו על שולחנם לא. מעולם לא הניחה אשתו את צלחות הסעודה טרם הגיעו המסובים אצל "שולחן עורך" כנהוג בשאר משפחות "רגילות" והיה הדבר בולט לעין. מידי שנה, טרם שהיה מקדש, היה פונה קלמן אל אשתו ושואל: "אהה טויבה... מדוע אין הצלחות מונחות על השולחן? שמא שכחת שאין דרכם של בני אדם לאכול מתוך אבוס?". וכשחיוך מפייס על פניו היה אומר לה:"נו בטח עמל הניקיונות גרם לכך.. אישה טובה את טויבה'לה ושמך יאה לך, אם כך ראית לנכון לנהוג בי יהא כך". וכשהיתה אשתו שומעת מילים אלו יוצאות מפיו היו נחמרים מעיה ודמעות חמות היו זולגות מיניה. מה תאמר לו, שמפני מחלתו נהגה כך? שששניהם יודעים שהוא יודע היטב מדוע אין היא מניחתם לפניו? ומתוך שכיבדה אותו, שתקה, לפי שגם היא באה מ"שם", ורק מי שהיה "שם" יכול להבין לליבו של מי שהיה "שם". 

החזיק קלמן כוס ראשון בידו, ופתח בקריאת ההגדה כבשאר משפחות "רגילות". אלא שמנסיונם רב השנים ידעו המסובים ששקט זה רמאי ארור הוא, רמאי, על שהוא מעורר תקוות שווא, וארור, על שהוא מנפצן לרסיסים. כולם ידעו, שהנה, עוד מעט קט והם מגיעים אצל "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" ואז... יעלה ויבוא זמנו של "זה" והכול יתהפך, שכן מה נשתנה "ליל סדר" זה מכל הלילות?, ואם בכל הלילות היה "זה" קורה מדוע שהשנה לא יקרה?.

וכך היה "זה" מתרחש. 

משהגיעו אצל "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" היה קלמן פוסק מקריאתו ומתבונן בהגדה. אט אט היו עיניו מתרוקנות מאורן והופכות לאפילות עד שאור הגהינום ניבט מהן. נראה היה קלמן באותם רגעים כמשוטט בעולמות אחרים. שוטטות זו היתה מביאה את גופו לידי רעדה, בתחילה קלה, אך מרגע לרגע היתה מתעצמת. היה קלמן מביט בהגדה וממלמל בשקט הברות שאיש אינו יודע משמעותן. גופו הכחוש היה מתנדנד כקנה ברוח ומבטו האפל היה מתערפל כסופה. 

וכך היה קלמן לוחש:"מה נשתנה... מה נשתנה... מה נשתנה...". נראה היה כאילו מבקש להמשיך בקריאה ואינו יכול, שכן חולה הוא וקשה עליו הדיבור. בכל פעם שהיה חוזר על מילותיו היה מתגבר קולו ועימו רעידת גופו עד שהפך לכדור אש של ממש, ואז היתה פורצת מפיו זעקה מרה כלענה ממנה חששו כולם. "... מהההה נשששתנההה... מהההה נשששתנההה..." אחריה היה נחבט ראשו בשולחן בעוצמה רבה, והוא אינו מרגיש כלל, וממשיך בזעקותיו הממלאות את חלל עולמו: "מה נשתנה... הלילה הזה.... רבונו של עולם?.... למה?... למה... למהההה?" ואז היה מתעלף. משנתעלף היו עטים עליו אשתו בניו ובנותיו כשמגבות לחות בידיהם מבקשים לעצור בעזרתן את הדם שניגר כיין ממצחו הפצוע. 

גם מתוך עלפונו היה ממשיך הרעל להשתחרר מפיו אלא שמתוך שאפסו כוחותיו לחשן בשקט כשריקת הנחשים: "למה?.... למה?.... רבונו של עולם... למה?... לא... לא... למה?...". 

ואם תשאלו מדוע לא עצרו בניו ובנותיו בעדו?, אשיב לכם כי בשנים עברו אכן ניסו בניו החסונים לאחוז בו ולהרגיעו אלא שמחמת מעשה שהיה חדלו מכך. בטירופו הנורא היה הופך קלמן לבריה מסוכנת כל כך עד שאין איש מעז להתקרב לד' אמותיו, ופעם אחת כשניסה בנו בכורו להצילו מחבטת השולחן דחפו אביו מעליו במכת אגרוף. לפיכך היו בני קלמן ישובים כמאובנים בכיסאותיהם ומתפללים ש"זה" הארור יעבור כבר, ושהחבטות הנוראות לא יסכנו את חייו. 

מעולם לא ידעו יוצאי חלציו מדוע דווקא ב"ליל הסדר" הייתה מחלתו מתפרצת, וכל שידעו ש"ככה זה" וגזירה היא מלפניו ואין להם רשות להרהר אחריה. מביטים היו בכאבם באמם החיוורת, ולא היו יודעים אם מתוך כבודו שותקת או שמא יודעת את סודו ולפיכך היא שותקת. פעם אחת כשניסו לשואלה בעניין המחלה הנוראה, נמלאו עיניה דמעות וכיון שראוה בכך, הניחו לה.

עתה, כבר מבינים אתם את סיבת הימנעותה בעניין צלחות הסעודה. מתוך ראיית הנולד נמנעה מלהניחן על השולחן טרם ש"זה" בא, ידעה כי אפשר ויחבוט ראשו בצלחת ושבריה יפצעוהו. 

לאחר שהטיבו את מצבו היתה טויבה'לה אשתו מביאה את הצלחות והיו המסובים ממשיכים בעל כורחם באמירת ההגדה, ומרגע זה היה נראה "ליל הסדר" בבית קלמן כאמירת "קינות לתשעה באב", מה אלה בכאב ובבכי כך אלה.

***

כשהחליט לנסוע לפולין סיפר על כך לאביו. קלמן שנרעד מן המחשבה כי בנו מעוניין לבקר בבירקנאו, קרא אותו אליו וייסרו במילים קשות כגידים: "אתה לא תיסע לבירקנאו! כפות רגליו של בני לא ידרכו על אדמה ארורה זו!", שאג כארי. "כיצד זה מעז אתה ללכת ל"שם" וכי חושב אתה כי בנסיעתך לשם תדע את אשר קרה? וכי מחקר אקדמאי אתה עושה לך? וכי מוות ושריפה מושא למחקר הם? התבייש לך. כל חיי בקשתי להעניק לך חיים "רגילים" ועכשיו אתה נוסע ל"שם"? זוהי סטירת לחי עבורי ועבור אמך. פוקד אני עליך במצוות כיבוד אב, לא תסע לבירקנאו ולא תדרוך על אדמת פולין! שמעת?". אלא שבנו עקשן היה ואף "שאלת רב" עשה בענין, שכן עוד בטרם החליט ידע כי אביו יתנגד ועל כן הקדים רפואה למכה. 

משראה קלמן שמתעקש הוא ללכת החליף את מילותיו וניסה לדבר על ליבו בשפת תחנונים: "בני יקירי, איש זקן אני, רחם עלי ועל אימך, בשביל מה אתה צריך את זה? למה לך לפרנס את הפולנים הרשעים? במטותא ממך אל תיסע, אם לא למענך, עשה זאת למעני". משלא נענה פנה אל אשתו טויבה'לה בתוכחה גלויה:"מה לך שותקת, אה? וכי את לא באת מ"שם"? מה את שותקת? אמרי לו שלא ייסע אולי לך ישמע". אלא שאשת קלמן שתקה, אולי משום שלא הגיעה לכלל החלטה בענין ואולי משום שרצתה שייסע, אולי האמינה שדווקא נסיעתו של הבן לבירקנאו תרפא את אביו ממחלתו. מידי יום היה קלמן מתקשר לבנו ושואל בתחינה:"נו... אז מה החלטת? אתה נוסע או לא נוסע?" כאילו ביקש להרחיק את הקץ.

ערב הטיסה, שוב התקשר קלמן לבנו. קולו היה קר וענייני: "אני מבין שלמרות הכול אתה נוסע, זו זכותך, אתה כבר ילד גדול. כאבא אני מצווה להזהירך, דע לך בני, הנסיעה הזאת תהרוס אותך" סתם ולא פירש. השיחה נותקה. בנו השיב את השפופרת לעריסתה כשהוא מהורהר. אולי בכל זאת אוותר? למה אבא כל כך מתעקש? למה איים עלי? מה כבר יכול ביקור בבירקנאו לעשות לי? להרוס אותי?. נטל את מזוודתו ופנה לכיוון הדלת. כשהניח ידו על המזוזה צלצל הטלפון שוב, הוא שב על עקביו, נטל את השפופרת והצמידה לאוזנו. מן העבר השני נשמע קולה של הדודה קלרה אחות אביו.

"מה שלומך מותקל'ה?" שאלה בנימוס הונגרי. "אני בסדר דודה. מה את רוצה? גשי לעניין, תסלחי לי דודה אני פשוט ממהר. "אתה נוסע לפולין" קבעה הדודה. "נכון", השיב ביובש. "אבא ביקש ממך להתקשר?". "תקשיב טוב בובה'לה. אתה לא נוסע לפולין לפני שאתה מבקר אצלי. שמעת?". מעולם לא שמע אותה מדברת בטון כזה. "דודה תראי, אני בדרך לשדה התעופה, אני נוסע וזה סופי. כך שאם את מבקשת לשכנע אותי...". - "לא לא", אמרה הדודה. "לא משכנעת, אני דווקא מעוניינת שתיסע אבל אתה מוכרח לעבור אצלי בבית. אם אתה כבר נוסע לפחות תיסע כמו שצריך, שתדע הכול, אתה מבין?, אם כבר נוסעים לאושוויץ אז שיהיה כמו שצריך". היא ניתקה.

מה הם רוצים?, חשב לעצמו כשהתיישב במכוניתו, אבא מתעקש שלא אסע ועכשיו דודה קלרה, מה הם רוצים? למה "זה יהרוס אותך", למה רק אם ילך אצל דודה קלרה הוא ייסע "כמו שצריך"?. מה הוא צריך לדעת?.

כיון שסקרן גדול היה בנו של קלמן, וכיון שמאוד רצה לידע סוד המילים "כמו שצריך" קיים בקשתה של דודה קלרה. בדרך לשדה התעופה עצר לביקור בביתה. כשנכנס הבחין שהיא עדיין יושבת ליד מכשיר הטלפון. כאילו בטוחה היתה שיבוא. "שלום דודה, באתי, אני קצת ממהר, מה רצית לומר לי?". הדודה קלרה הביטה בו בעצב: "שב בובה'לה, זה לא על רגל אחת. ואתה צריך לנסוע כמו שצריך".

***

"הם הגיעו לבירקנאו מהונגריה בערב פסח תש"ד. בקרון אחד הצטופפו כולם, מאה איש, משפחה שלימה, סבא וסבתא, אבא ואמא, אחים ואחיות, ילדים ונכדים, מאה איש... כשנפתחו הדלתות נשמעו צעקות בגרמנית, "שנל... שנל... לרדת מהר... לא לקחת כלום". על ה"רמפה" עמדו אסירים חסרי פנים בבגדים מפוספסים, ביניהם הסתובבו אנשי אס. אס. מלווים בכלבים אימתניים. כולם ירדו והותירו את חייהם מאחור, ארוזים בתוך מזוודות ישנות שנחו ללא סדר על רצפת הקרון. מחובקים עמדו שם, מחזיקים אלו באלו, כטובעים במצולות המבקשים להיאחז בקרש הצלתם האחרון. 

כשהגיעו ל"רמפה ההונגרית", הבחינו שוב באנשים המפוספסים שעמדו שם. בעזרת המקלות שבידיהם, "סידרו" האנשים בפיז'מות את היהודים ההמומים בשורות. בראש השורה עמד קצין אס. אס. חיוך על פניו, קרח בעיניו ופיו שורק מנגינה עליזה. אני זוכרת כמו עכשיו, הייתה זו... "הדנובה הכחולה". לקצב המנגינה היה איש הקרח מנענע את המקל שבידו כמנצח תזמורת, ימין ימין... שמאל ימין ימין... שמאל... שמאל... שמאל... שמאל... שמאל...לשמאל... 

"לא טוב שמאלה", לחש האיש בפסים. "שמאל זה דין, שמאל זה רע, שמאל זה למות", אמר תוך שהוא מצביע על עשן המיתמר מארובה גדולה. "תגידו שש עשרה... כולכם שש עשרה... לא ילדים לא תינוקות... שש עשרה, לחיות זה שש עשרה" אמר ונעלם. איש הקרח המשיך לשרוק "טה טה... טה טה... שמאל... שמאל... שמאל... שמאל...". הקור והקרח מצד שמאל נבראו.

שיינא אחותי עמדה לצד קלמן בעלה. בידה האחת החזיקה במעילו ובשנייה חיבקה אל ליבה את גולדהל'ה הקטנה, היא היתה בת השנתיים בלבד. היו לה צמות קטנות ושמלה לבנה עם נקודות שחורות. היא בכתה וחיבקה את צווארה של שיינא בשתי ידיה. סבתא וסבא עמדו לפניהם והאיש המחייך הורה להם לצעוד לשמאל, לא הבנתי. האיש בפיז'מה אמר ששמאל זה דין, סבא וסבתא הם דין? מלאים הם ברחמים, בטח שיקר האיש בפיג'מה. כשהגיע תורה של שיינא לעמוד לפני ה"מנצח", הורה לה בעזרת מקל המנצחים להעביר את גולדהל'ה הקטנה לידי סבתא ולצעוד ימינה יחד עם קלמן בעלה, שיינא סרבה. 

היש לך בעולם סופר ועט שיתארו זאת?. ביד אחת החזיקה אחותי שיינא בבעלה קלמן ובחיים שבימין ואילו בידה השניה החזיקה בגולדהל'ה שלה ובמוות שבשמאל. צריכה הייתה להכריע ביניהם אלא שלא התכוננה לכך. כל כך רצתה שיינא לחיות אלא שאהבה מאוד את גולדה'לה שלה וזו התמימה כבר נחתם גזר דינה. צריכה היא להחליט, לחיות בלי גולדה'לה או למות יחד איתה. ומתוך שמורגלת הייתה שיינא לומר כי כל חייה הם גולדה'לה שלה קיימה את דבריה. היש בעולם אי מי שיידע לפסוק כיצד ראוי לנהוג במקרה זה? אה?. לנסוע לבירקנאו אתה מבקש? טיפש שכמוך. שיינא שלי... מסכנה שלי... בכתה דודה קלרה, תמיד אמרה שגולדהל'ה היא כל חייה. ולפי שידעה שהוא ממהר, ניגבה דמעותיה, שתתה מכוס המים, והמשיכה... 

קלמן גיסי, בעלה של שיינא אחותי, משך בכוח בידה לצד ימין אלא שליבה פעם בשמאל. "תני לה אותה..." צרח לעברה בטירוף, "תני תני אני פוסק לך... את מחוייבת לשמוע בקולי בעלך אני... תני לסבתא... תני שיינא...".

סבתא שחכמה גדולה היתה, כבר עמדה בצד שמאל. ידעה היטב מדוע ביקש איש ה"קרח" להפקיד בידיה את נכדתה ואף היא קראה אליה... "תני שיינא... תני לי... אני מבטיחה לך מיידלע, אשמור על גולדהל'ה עד שניפגש... תני לי אותה... בכתה סבתא הקדושה ואיש הקרח... חייך. שינא אחותי הגנה על גולדה שלה כלביאה ונותרה על מקומה מנותקת לחלוטין. עיניה היו ממוקדות במלאך המווות שעמד מולה, שותקת כאילו אומרת "תחליט אתה אדוני... תחליט אתה... שאם אלך לימין מתה אנוכי ואם אלך לשמאל מתה אנוכי... תחליט אתה..." אלא ש"אדוני" זה רופא היה ולא ידעה שיינא שאין דרכו של רופא להחליט עבור מטופליו.

מנגלה הביט בה במשך כמה שניות והמתין... ואל יהא הדבר קל בעיניכם. לפי ששונה הוא הזמן בבירקנאו מזמן שאר העולם שבירקנאו "פלנטה אחרת" היא ואין חלקי הזמן שבה שווים לזמנינו. בבירקנאו יקרות היו השניות כחודשים והשעות כשנים. 

משהבחין הרוצח שאינה מוותרת, הניח מפיו את "הדנובה הכחולה" והורה לה במקלו כשחיוך על שפתיו, "שמאלה... ". משנגזר דינה עקרו המפוספסים ידו קלמן מידה של שיינא אחותי ושילחוה שמאלה אל בית המוקד. חוץ מקלמן כולם נלקחו שמאלה... כולם. 

עמדנו מאחור שתינו, אני וטויבהל'ה אחותי, המשיכה דודה קלרה. צעירות היינו מאחותנו שיינא, ילדות קטנות. כשהגיע תורי מתחתי גווי וניצבתי בפניו. "בת כמה את?", שאל בחיוך. "ששש עששרה.... יה.. יה.. ששש עששרהה...", גמגמתי בגרמנית. הוא כעס, ידע ששיקרתי "יה... יה... " פלט בתיעוב, "עלה זעכצן" אמד בעיניו את גילי האמיתי. לאחר שניה פסק, "ימינה". מעולם לא ידעתי שהגרמנים מתעבים את השקר עד כדי כך. 

צעדתי אחרי גיסי קלמן שגבו רטט מבכי, לא אמרתי כלום ידעתי כי בשניות אלו ממש עומדת אחותי התאומה טויבה'לה מול האיש והמקל כדי שיגזור את דינה. פחדתי להביט לאחור, שלא יחזור בו המלאך מגזירתו. ואז... הרגשתי נגיעה בגבי, הייתה זו טויבה אחותי עיניה ריקות ואטומות ופיה לוחש "שש עשרה... שש עשרה... בת שש עשרה... גם שיינא שש עשרה... גם אמא שש עשרה... כולם שש עשרה... שש עשרה... עלה זעכצן... עלה זעכצן... גם גולדה'לה שש עשרה...". 

לאחר השחרור, מילאה אחותי התאומה טויבה את מקומה של שיינא אחותנו ,ונישאה לקלמן גיסנו. קלמן וטויבה הם הוריך. דע לך ילד קל דעת, לאביך קלמן היתה אשה ושיינא שמה, היתה לו בת וגולדל'ה שמה, עם צמות יפות ושמלה לבנה עם נקודות שחורות. אמך, אחותי טויבה אחות שיינא היא ונישאה לאביך שנתאלמן מאחותינו שיינא הי"ד, אנחנו לא משפחה "רגילה" ילד. עכשיו כשאתה נוסע לבירקנאו, אתה נוסע "כמו שצריך". תעמוד ליד השער בצומת המרכזי שליד הרמפה בבירקנאו ותדע מה קרה "שם" זה היה ב"ליל הסדר" תש"ד". 

דודה קלרה סיימה את דבריה ונשתתקה. הוא ישב על מקומו חיוור כסיד, אצבעותיו המלבינות מכאב מחזיקות בידית המזוודה כעוגן הצלה וליבו סוער כאניה טרופה בלב ים. 

***
הוא ירד למכונית, אשתו שישבה ליד ההגה הביטה בו בסקרנות. "מה רצתה ממך?" שאלה כדרכם של אנשים "רגילים". "לא משהו חשוב", אמר ביבושת, שכשיחזור כבר יסביר לה. היא חשבה שהוא ממעט בדיבור מתוך חרדת הטיסה והניחה לו. בכל זאת הוא נוסע לאושוויץ. בדרך לשדה התעופה שקל בדעתו אם לספר לה, אלא שלא ידע מהיכן להתחיל. מה יאמר לה? שפתאום התברר לו שלאבא שלו הייתה אישה אחרת שיש לו אחות שאינו מכיר? שדודתו הפכה לאימו? שאבא שלו נשוי לגיסתו?. זה לא טוב בשבילה. זה יכול לבלבל אותה. היא הרי אשה "רגילה". ההורים שלה לא באו מ"שם".

במהלך הטיסה הבין לפתע מדוע שונה "ליל הסדר" בבית הוריו משאר ה"סדרים" הנערכים במשפחות "רגילות". גם הבין מדוע דווקא ב"ליל הסדר" מתפרצת מחלתו של אבא. בלילה זה נזרקה בו מחלתו. גם שמה של מחלתו נתברר לו. לא "ניצול שואה" שמה, עתה נתגלה לו שמה האמיתי. שמה של מחלת אביו הוא "שיינא וגולדה'לה". "ליל הסדר" הוא הייארצייט של אשתו שיינא ובתו הקטנה גולדל'ה שצעדו שמאלה בבירקנאו. 

הבין לפתע מודע כשמגיע אביו ל"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" היתה נטרפת דעתו מכאב והיה מתנודד וזועק "מה נשתנה... רבש"ע... מה נשתנה... למה... למהה... עד שהיה מתעלף מכאב זכרונותיו התעלף.

שהגיע לבירקנאו עצר ליד השער הראשי משמאל ל"רמפה" והוציא מתרמילו שני נרות נשמה. את האחד הדליק לזכר דודתו שיינא אשת אביו הראשונה. ואת השני לזכר אחותו - דודתו גולדהל'ה. 

***

עם שובו לישראל, נסע הישר לבית אביו, כשנכנס הביט בו קלמן בשתיקה. עצב רב ניבט מעיניו: "... אז היית שם...?", הפר קלמן את השתיקה. "כן", השיב, "הייתי שם". "ומה ראית?". "ראיתי הרבה אבא. ראיתי את דודה שיינא וראיתי את גולדהל'ה, את כולם ראיתי", ואז פרץ בבכי... "אבא למה לא ספרת לי? למה? למה שתקת כל השנים? למה לא נתת לנו לשאת את הכאב יחד איתך? למה? למה לא סיפרת שזה קרה בליל הסדר?". קלמן שתק ו...דמעות הופיעו בעיניו. זו היתה הפעם הראשונה שראה את אביו בוכה. אט אט נסדקה חומת שתיקתו והפכה ליבבה של ממש, אלא שהפעם לא חבט קלמן את ראשו בשולחן, הוא ישב בכורסתו ובכה ללא מעצורים, משיל מעליו משא בן חמישים שנה.

כשנרגע, נתייבש מעיין דמעותיו, ושב לשתיקתו הארוכה. כשהביט באביו ידע --- ב"ליל הסדר" הבא לא תשוב המחלה לפקוד את קלמן לפי שנתגלה סודו, ואכן כך היה. 

בליל הסדר שלאחר הנסיעה לבירקנאו לא התפרץ קלמן ב"מה נשתנה" ואף לא הסב עימהם לשולחן, הוא התגעגע מאוד לאשתו שיינא ולבתו גולדל'ה והלך אצלם. 

כששרו בני משפחת קלמן "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", ידעו שעתה יושב אבא קלמן בארץ החיים יחד עם אשתו הראשונה שיינא, ועם בתו גולדהל'ה. חסל סדר רעידות, חסל סדר חבטות, חסל סדר פסח. עתה שרים קלמן ושיינא עם גולדהל'ה בקול גדול ובשמחה אמיתית:

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות יש שמאלה וימינה, והלילה הזה כולו ימין. שבכל הלילות יש בני שש עשרה ויש בני עשר ויש בני שבעים, הלילה הזה כולם שש עשרה... כולם... שש עשרה... עלה זעכצן".

***

קמנו מן הדשא. הרב בנימין קלמנזון השיב את מפוחיתו לנדנה. "זה מה שקרה פה אהרן, סיפור אחד בלבד שקרה פה". 

צעדנו לאורך ה"פסים" החלודים לכיוון מגדל "העבודה המשחררת". גשם החל לטפטף על הדשא הרמאי, חברים הם. שניהם מבקשים למחוק את שאירע. אינם יודעים שיהודים אנו, שזכרון ארוך לנו, שלא שכחנו את יציאת מצרים ולא את מתן תורה, לא את גלות בבל ואף לא את שיינא וגולדל'ה. שונה הוא "ליל הסדר" של היהודים משל שאר אומות לפי שיהודים – אינם אנשים "רגילים". זאת כל גוי יודע. 

ב"ליל הסדר", כשסיפרנו ביציאת מצרים, סיפרתי לאשתי וילדי על שיינא וגולדהל'ה. כשסיימתי עמד בני הקטן ושר "שישה עשר מי יודע? שישה עשר אני יודע... שישה עשר גולדה'לך...

 


לא נתקבלו תגובות לרגע זה
נושאים ראשיים
סיכומי הרצאות
סיפורים
הפרשת חלה
בריאות
יום העצמאות
גמרא
כללי
גדולי ישראל
הלכות
הופעות
תורה ומדע
עבודה פנימית
חסידות
פרשת שבוע
שבת קודש
חגים ומועדים
ראש חודש
ספירת העומר
צום עשרה בטבת
חודש אלול
בין המצרים ותשעה באב
שבועות
פורים
פסח
ט``ו בשבט
חנוכה
כיפור
סוכות
ראש השנה
חינוך ילדים
זוגיות ונישואין
 
חברה לבניית אתרים בניית האתר