באנר חדש
לוגו עם כתובת
שורשים
כי יש משהו בפנים.
תרומות מפה וחניה אודות שורשים צור קשר
‏יום רביעי ‏16 ‏אוקטובר ‏2019  י"ח בתשרי, תש"פ
הרשמה למשפחה   כניסה לחברים  
ראשי \ מאמרים \ כללי \ שאלות שרק לדתיים מותר לשאול
שאלות קשורות
מה מותר לעשות בחג ובחול המועד?
האם חג פסח הבא עלינו לטובה הוא כמו שבת שאסור בעשיית מלאכה? ומה הדין לגבי "חול המועד"?
סגולות בדוקות לזיווג !
איזה סגולות ישנם למציאת זיווג?
מרדכי ואסתר היו בני זוג ?
האם נכון הדבר שמרדכי ואסתר היו בני זוג, הלא במגילת אסתר זה לא נזכר??
יום הזיכרון
האם זה נכון שדווקא חוג שומרי התורה והמצוות נמנעים מלציין את "יום הזיכרון לשואה ולגבורה"??
סדר ט``ו בשבט

למה יש סדר מיוחד לברכות, וכי יש ברכות חשובות ויש שלא? ומהו דין הקדימה?

מאמרים דומים
עבודת ימי ספירת העומר
היום 24 יום לעומר - תפארת שבנצח בכדי לנצח (ממידת הנצח) את היצר שלנו, צריך לנהוג בדרך המלך שהיא דרך הממוצע: הרמב"ם כתב שבכל המידות ילך האדם בדרך המיצוע, אלא שאם נטה לאחת משתי הקצוות, אז מן ההכרח לו להטות עצמו לקצה גבול השני, וכך ירגיל את עצמו לאט לאט לעמוד על דרך המיצוע, ואמרו חז"ל איזה דרך ישרה, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם - ופרשו שזוהי דרך המיצוע - וזה מה שמראה לנו מידת התפארת שבנצח. קיניין תורה - "באמונת חכמים", בעקבות החכמה החכמה מניעה את גלגלי העולם קדימה. אם רוצים באמת לרכוש חכמה, צריך לצאת ולחפש אחריה באופן מעשי. יותר חכמה משמעותה יותר חיים, יותר משמעות ויותר הנאה. "איזהו חכם? הלומד מכל אדם". צריך לקחת את החכמה ברצינות אבל גם לבדוק בזהירות כל חכמה מה טיבה. כשפוגשים אדם כדאי לשאול את עצמנו, איזה דבר שעשוי להיות משמעותי עבורי, האדם הזה יודע?
בחודש ניסן- קורבנות הנשיאים
מראש חודש ניסן נוהגים בכל יום לקרוא את הפרשה של הנשיא שהקריב באותו היום, מפרשת קורבנות הנשיאים, ואח"כ אומרים "יהי רצון..."
להתחבר לנשמה - חלק ראשון מתוך עשרה
האדם יכול לזהות את עצמו באחת משתי האפשרויות. (כמובן שישנה גם אפשרות שהאדם יתכחש לכך שיש בו גם כח רוחני, אך לא באדם כזה עסקינן.) אפשרות ראשונה, האדם יכול לזהות את עצמו כגוף שבתוכו נטמנה נשמה גנוזה. האפשרות השניה היא שהאדם יזהה את עצמו כנשמה שעליה הלבישו גוף. ההבדל בין שתי האפשרויות אינו נעוץ בסדר הקדימות או במינון, אם יש שמונים אחוז גוף ועשרים אחוז נשמה או להפך. ההבדל בזיהוי האדם את עצמו כגוף או כנשמה הוא הבדל במהות. בזיהוי מה הוא האדם בעצם – בעצמיות הפנימית שלו.
פרשת פנחס
הרב רז מקהילת "ואני תפילה" בפרוש השבועי שלו - הפעם על פרשת פנחס
``יאמרו רבם דקרו?`` - הרהורים נוגים בעקבות הסתלקות המקובל הצדיק רבי אלעזר אביחצירא ע``ה
עם היוודע דבר הסתלקותו החלו השאלות להכות בחלל הלב ללא רחם. הנהיה כדבר הזה? כיצד קם תלמיד על רבו ורוצחו נפש? וכי יש לך בן ההורג את אביו? האם ניתן להשיב על שאלות אלו?. הרהורים נוגים.
שאלות שרק לדתיים מותר לשאול
21/03/12 הרב אהרן לוי
היא נגשה אלי עם סיום ההרצאה והציגה את עצמה כדי לספר לי מעט על חייה, והיא אישה קשת רוח ומרת נפש רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, בן היה לה ואיננו כי לקח אותו אלוקים. בעל היה לה ואיננו שמרוב צערו בגד בו ליבו והלך האב בעקבות בנו. 

"הוא חזר בתשובה" - ספרה. "בן שבע עשרה היה.. נער מחונן שנועד לגדולות... עם אור ראשון.. בדרך לסליחות.. משאית מחצה אותו, אפילו לא הצלחנו לזהות אותו. כמה נלחמנו בו כדי שיעזוב את הדת אבל הוא היה עקשן.. למה???.. הוא היה צדיק.. אתה מבין?.. אצל מי לא הייתי.. רוצה לדעת למה.. רק למה.. זה הכול, שיגידו לי למה ואשתוק. הלכתי אצל רבנים גדולים, אמרו לי כל מיני דברים, אבל אני אימא, אני מרגישה שזה לא נכון" - ואז נשבר קולה "אולי אתה יודע למה?..." - שאלה.

שאלה זו טעונה מעצם טבעה ברגשות עזים והיא נובעת ממעמקי הלב, רגליה נטועות בשאול וראשה נישא עד השמיים ממש. 
שאלות מעין אלו הינן אנושיות ולפיכך רשאי האדם להעלותן על שפתותיו לפי שהבנת המשפט האלוקי תורה שלמה היא וללימוד היא צריכה. וכבר עסקו בה אבותינו עמודי האמונה כדוגמת אברהם אבינו ומשה עבד ה'. אלא שכדי לשואלן נדרש השואל לקיום שלושה תנאים. אם יקיימם ראוי הוא לשאול ואם לאו אינו ראוי.

"למה" עם כיפה
לפני מספר שנים הוזמנתי לסימפוזיון שנערך ביום השואה וכותרתו "על שתיקת האלוקים בשואה" על"פ. סביב השולחן הסבו מתחכמים שונים ואחד מהם שאף הצהיר בגלוי כי אינו מאמין בי"ג עיקרי האמונה, הטיח דברים חריפים כלפי מעלה. "אתה חצוף" - פניתי אליו כשקבלתי את רשות הדיבור. - "אתה חצוף ולא משום שאתה מטיח דברים כלפי מעלה, אתה חצוף משום שאתה לועג לנו, חבריך לדיון" – האיש נתמלא זעם אך לפני שהספיק להשיב המשכתי. "כיצד אתה טוען כי "שתק" האלוקים בשואה? כיצד יכול לשתוק מי שמעולם לא דיבר? כיצד יכול אתה לבוא חשבון עם בורא בו הינך כופר? אין זאת אלא שלועג אתה לשומעיך ולהשכלתם". הפעם הוא זה ששתק.

כדי לשאול "למה?", נדרש השואל לבחון את עצמו, אל מי הוא מפנה את שאלתו?. כדי לשאול שאלות על ההשגחה האלוקית מן ההכרח הוא שיכיר השואל במציאותו של שופט כל הארץ נשוא שאלתו, אם אינו מכיר בו אל מי ועל מי ילין תלונתו?. לתנאי זה כיון אברהם ע"ה באומרו "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" - לפי ששופט כל הארץ אתה ראוי לך לעשות משפט, רק לאחר מכן שוטח אברהם בפניו את בקשותיו. כדי לשאול שאלות על הנהגת הקב"ה נדרש השואל להכיר בעיקר הראשון מעיקרי האמונה "אני מאמין באמונה שלימה שהקדוש ברוך הוא מצוי ..." ורק לאר מכן הוא ראוי לשאול. 

עיני ה' משוטטות בארץ
עיקר נוסף מעיקרי היהדות הוא האמונה ב"השגחה פרטית". עיקר זה קובע כי יודע הקב"ה מעשי בני אדם וכי לא נעשית פעולה בעולמינו ולו הקטנה ביותר ללא הסכמת ההשגחה. והוא שמובא במדרש:"א"ר סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל ". בדבריו אלו קובע ר' סימון כי לכל פעולה המתרחשת בעולמינו החומרי ישנה סיבה רוחנית וזו האחרונה תלויה בסיבת הסיבות הלא הא הבורא יתברך שמו. זהו שורש האמונה בהשגחה הפרטית.

בספרו "נפש החיים" נדרש רבינו חיים מוולוז'ין זצ"ל למאמר זה וזה לשונו:"אף שהקב"ה מינה על כל דבר ודבר מזל למעלה והמזל ההוא הוא השורש של הדבר ההוא... לא יחשוב האדם שהקב"ה סילק השגחתו ומסר למזל שיהיה לו כח בעצמו והוא יוכל לעשות כרצונו, לא כן הוא, רק הקב"ה בעצמו הוא האלהים אף עתה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת... אלא שהם שלוחיו בדבר הזה לעשות רצונו, וכשרוצה הוא משדד מערכת השמים". 

בטרם יבקש לשאול שאלות על הבורא נדרש השואל לבדוק בעצמו כיצד הוא מתייחס לאמונת ההשגחה. אם הוא כופר בה חלילה ו"מקרה אחד יקרה את כולם" מדוע יבקש צדק?. אם סבור השואל כי נעלה הבורא מלעסוק בענייני ברואיו ואין עיניו משוטטות בארץ, כיצד זה יבקש להטיל עליו את אי הצדק המתגלה בעולמנו? לשיטתו, הניח הבורא את הבריאה במוסרות חוקי הטבע והם שמנהלים את עולמינו ועל כן אין זה "עולמו" ולפיכך לא על השם תלונתו אלא על החוקים הטבעיים בלבד. וזהו החלק השני שבעיקר הראשון "אני מאמין באמונה שלימה שהקב"ה מצוי ומשגיח". כדי לייחס את שאלותיו לבורא נדרש השואל לאמונה במציאותו יתברך וכן לאמונה בהשגחתו. 

חוקה לישראל
עיקר נוסף בו נדרש השואל להכיר טרם יישא עיניו השמימה בשאלה הינו אמיתות התורה "אני מאמין באמונה שלמה שהתורה נתונה מן השמים". ובלשון הרמב"ם - " שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבנו ע"ה, שהיא כולה מפי הגבורה. כלומר, שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך". 

כדי לקרוא תיגר על תוצאות המשפט האלוקי נדרש האדם לערוך הכרות עם ספר החוקים על פיו שופט הקב"ה את ברואיו, שאם לא יעשה כן כיצד יידע מהי אמת המידה המשפטית והצודקת לפיה מנהל הקב"ה עולמו? שאם לא יידע כיצד זהיטען לאי צדק?.

אמור מעתה, רק לאחר שמאמין השואל בשלשה עיקרים אלו יוצא הוא ידי חובת יושרו והוא האיש הראוי להציג את שאלותיו לבוראו שכן הוא מאמין במציאותו, מאמין בהשגחתו ומאמין בתורתו.

לאור האמור מתבאר כי אין כל תועלת בניסיונות עקרים ופתלתלים להשיב דברים של טעם לקנטרנים, מסיתים, ומדיחים, המשתלחים בתורת ישראל ובשומריה כאשר הם מבססים את סיבת כפירתם על שאלות אלו. וכבר הראנו לדעת כי שאלות אלו ראויות להישאל רק מפי אלו המאמינים בעיקרי האמונה ומתוך שכפרו בעיקר בטלו שאלותיהם. אולי כך כיוונו חז"ל באומרם: "ודע מה שתשיב לאפיקורוס" 

אך אנו מה נאמר? שהרי ירד הדוד לגנו וליקט שושנים!



לכל "למה" מנגינה משלה.
שאלת ה"למה" אינה עשויה מקשה אחת והיא יכולה לנבוע משני מעיינות שונים. יש וה"למה" נובע מן הלב, ופעמים מן השכל ואפשר שמשניהם גם יחד. ההתחקות אחר מקור השאלה אינה עניין של מה בכך והיא הכרחית לצורך בניית התשובה, שאין תשובת הלב כתשובת הדעת ואין תשובת כל אחת מהן לבדה כתשובת שתיהן גם יחד. 

שאלת ה"למה" הלבבית מתוך צער היא באה, צער זה מקורו בחיסרון ובריק שמותיר אחריו ה"הולך", ולפיכך ה"רופא לשבורי לב יחבש לעצמותם". אין הם שואלים! כואבים הם את החיסרון שנפער בליבם וכל עוד לא יתמלא לא ימצאו מזור לכאבם. ומתוך שאין אנו יכולים למלא חסרונו של לב קרוע ומורתח אין לנו להשיב לשאלתם. א. לפי שאינם שואלים אלא כואבים. ב. שאין אנו יכולים לרפא את כאבם. במקרה זה כל שמוטל עלינו הוא לחבקם ולהקשיב לכאבם. 

שונה ממנה שאלת ה"למה" הדעתנית בתכלית השינוי לפי שמקורה בשכלו של האדם. שואל זה אינו "מרגיש" אלא "חושב" ולפיכך יש באפשרותנו להשיב לשאלתו. בהצבת ה"למה" על בסיס דעתני מעיד השואל על עצמו כי כל חפצו להבין את הנהגת הבורא ואת כללי המשפט וכשיבין "ושב ורפא לו".

בעוד ה"למה" הלבבי שואל - "למה", ישאל ה"למה" הדעתני - "על מה", והבדל עצום יש ביניהם. בעוד ה"למה" הלבבי, הסוער והשוצף - יתרעם, ינסה ה"למה" השכלי - להבין. ה"למה" הינו מתריס מעצם טבעו, ה"על מה" לעומת זאת, מפשפש בעצמו ומחפש במה יתלה סרחונו ולפי שאינו מוצא, אינו יודע במה לתלות צרתו ולא מחמת שזכאי בעיניו הוא, אלא מחמת חולייו הרבים.

לרקוד על הדם
לאחר פיגוע ההרג שאירע ברחוב שמואל הנביא בירושלים ותואר בכלי התקשורת כ"טראגי במיוחד", הוצגו בטלוויזיה תמונות ועדויות מן התופת והרטיבו כל עין אנושית, עד שגם עיניהם של מלומדי מלחמה זלגו דמעות. למען האמת איני יודע מה הבדל יש בין פיגוע "טראגי במיוחד" לבין פיגוע "קשה", או "אירוע ירי". ניתן לומר כי עצם קיומו של מדד מעין זה הינו נורא כשלעצמו. וכי יודע האדם אלו שושנים יפות יותר בעיניו של הרואה ללבב?. אלא שבשונה מפיגועים אחרים נתלווה לאסון זה כאב נוסף - כאב ההסתר.

בין העיתונאים הרבים שסיקרו את הפיגוע היה גם מי שניצל זאת כדי לירוק לבאר היהדות ממנה שתה בעברו. "כנראה שלא הועילה להם תפילתם" – חתם הכתב את דיווחו. "מהכותל באו... היו דתיים... ילדים קטנים..". נעשה כאומר - נו מה תאמרו עכשיו? זה לא התרחש בפאב, זה קרה בדרך מהכותל,נו..?.

ללבלרים אלו אין ראוי להשיב ואף אין בכך צורך, הם הרי אינם שואלים, הם קובעים. מה גם שחלקם אף אינו כולל עצמו באמונת שלושת העיקרים ההכרחיים המוזכרים לעיל. מאידך, לשואלי ה"על מה" גילה ה"אור החיים" הקדוש טפח מכללי המשפט האלוקי ולמרות שידועים הם, לשונו של ה"אור החיים" מחדדתם.

ופני לא ייראו
בפרשת כי תישא מצווה הקב"ה את משה לגבות מבני ישראל את מחצית השקל וכך נאמר: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם: זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'".

בעוד פשט הפסוקים מורה על ציווי העוסק בגביית ממון לצורך גבוה, פונה ה"אור החיים" אל דרך הרמז. לדבריו, בפסוקים אלו מגלה הקב"ה למשה את דרכי הנהגת השכר והעונש ואת סוד ההשגחה האלוקית אותם הוא מסתיר בפסוקים אלו וזה לשונו:

"כי בא הכתוב לגלות נסתרות לה' אשר יעשה בעולמו, דבר שכל רואה יתמה, בהלקח איש צדיק, ישר, קודם זמנו יחצו ימיו, כמשפט המתחייב לאנשי דמים ומרמה, ויבהילו רעיוני האדם לחשוב אחד מב' דרכים: או יכחיש בר מינן אושר הצדיקים, כי אין טוב בעמל האלוקים, או יחשוב, כי זה האיש מצפונו אינו כנגלה ממנו. על כן אמר ה'... אם תראה שיסתלק ראש בני ישראל בלא עת..הטעם הוא לפקודיהם. כי לצד חסרון ישראל, שנתחייבו, לזה אני נוטל את ראשם בעדם לכופר נפשם, שלא ימותו כל ישראל. ומעתה לא יחשוב אדם רע לא על המסלק למה ולא על המסתלק."

וכך הוא ביאור הפסוקים: כי תשא את ראש בני ישראל - אם תראה שיסתלק ראש בני ישראל בלא עת ותשאל עצמך על מה עשה ה' ככה?. לפקודיהם - הטעם הוא לפקודיהם. לשון חסרון דהיינו מחמת חסרונם וחטאיהם. ונתנו איש כופר נפשו - לזה אני נוטל את ראשם בעדם לכופר נפשם שלא ימותו כל ישראל. ולא יהיה בהם נגף - ואמר ה' כי לצד שהדור הוא הגורם להילקח הצדיק, לזה צריך לתת כל איש ישראל כופר נפש הצדיק שמת בעדו. והוא אומרו ונתנו איש כופר נפשו - של המסתלק, בפקוד אותם - לא יאחרו נתינת הכופר אלא תיכף ומיד בפקוד אותם במעשה זה שנטל ראשם, כל אחד יתקן מעוותו, ואומרו ולא יהיה בהם - הא למדת שאם לא יעשו כנזכר יהיה בהם... זה יתנו כל העובר על הפקודים - כל העובר על המצות. מחצית השקל - כיששכר וזבולון, ושמעון אחי עזריה... אשר יחצון כספם לעמלי תורה. בשקל הקודש - בעד שקל הקודש שהוא התורה".

לדברי ה"אור החיים", בפסוקים אלו מלמד הקב"ה את משה רבנו על יחסי הגומלין הרוחניים שבין ההמון לראשי בני ישראל חכמי התורה. יחסים אלו הינם קבועים ואסורים במוסרות ההשגחה ומטרתם לשמש חומת הגנה בפני גזירות קשות שמקורן במעשי ההמון. יחסי גומלין אלו הם סוד הערבות היהודית.

ערבות דו כיוונית
הערבות ההדדית הינה בסיס קיומו הרוחני של העם היהודי והיא הבטחת קיומו הנצחי. היא אינה מליצית בלבד או פיוטית, ערבות זו, ערבות לכל דבר וענין היא ואף תוקף משפטי לה. מצידה החיובי היא מגינה על החייבים כמובא ב"עקידה" – "שכשבאים הגשמים בשנוי הטבע בהשגחת השם בזכות הצדיקים, מתפרנסין בם גם הרשעים, ואף יותר מן הצדיקים". מאידך מסוכנת הערבות לפי שהיא מחייבת את הזכאים והופכתם לבעלי חוב וערבים לאחיהם החוטאים וכדברי בעל ה"עקידה" - "שהרי כל ישראל ערבים זה לזה בענין שמירת המצות, והמתרפה בחלקו מהם, חברו יישא עליו חטא". הערבות - זכות היא לבעלי חוב וחובה לבעלי זכות.

כוחה העצום של הערבות והאחריות שהיא מטילה על כתפינו הינם נוקבים שכן אינה מסתכמת בערבות החומרית בלבד אלא פורשת את כנפיה אף לעבר המימד הרוחני. היא מחייבת אותנו לדאוג לרוחניותו של הזולת בדיוק כשם שאנו מצווים לדאוג לרווחתו החומרית. וכך כותב השל"ה הקדוש בשם רבי מנחם הבבלי, וז"ל: 

"שלא להתעלם מהאבידה שנאמר: לא תוכל להתעלם טעם מצוה זו להודיע שאם אבידת ממון של חבירך חייבה תורה להשיבו כל שכן אבידת נפשו שאתה ערב פירעון, רצה מזה גובה רצה מזה גובה... שצריך אתה לעמוד על המשמרת לטרוח וליגע איך ישוב אחיך בתשובה, ולא תוכל להתעלם מפני העריבות ובשביל מצוות השבה מותר להכריזה בשבת, שאין היא בכלל לאו "מצוא חפצך", חפציך אסורים אבל חפצי שמים מותרים, שהגאולה מתעכבת ותלויה בעבור התשובה... ולא תוכל להתעלם".

הערבות היהודית אינה ערבות רגילה והיא הופכת כל אחד מאיתנו ל"ערב פירעון", ל"ערב קבלן", למשועבד לחובם הרוחני של אחיו. בערבות מסוג זה אין בעל החוב נדרש לפנות ללווה תחילה כדי לגבות את חובו, אין מחובתו לבדוק אם יש לו כדי תשלום חובו, רשאי הוא לילך מיד אצל הערב וליטול את חובו, שהרי "ערב קבלן" הוא - וגם אנחנו. זו משמעותו היחידה של המשפט המצמרר "רצה מזה גובה רצה מזה גובה". 

מדברי רבותינו למדנו כי דורנו דור "עיקבתא דמשיחא" הוא. ועל תפקידו הרוחני של דורנו כתב הרמב"ם בהלכות תשובה: "... כבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד נגאלין". הערבות לרוחניותם של אחינו זוכה בדור זה למשנה תוקף וזו כוונתו של השל"ה הקדוש בדבריו "שהגאולה מתעכבת ותלויה בעבור התשובה". 

נמצאנו למדים כי בדור עיקבתא דמשיחא יידרש שומר המצוות להתמודד בשתי חזיתות. אם חייב הוא חלילה עקב מעשיו הפרטיים - חייב הוא. אמנם, גם אם הוא זכאי במעשיו אפשר ועדיין הוא משמש "ערב קבלן" לכלל ישראל ונמצא שאין הוא זכאי אלא חייב. עתה, אמרו לי חברים, מי יערוב למלווה במצב מעין זה? במצב בו גם הזכאים חייבים הם? אם אחראים זכאים לתשלום חובם של אחיהם החייבים מי יזכה אותם בערבותו להם?

ערבות הילדים
כשם שנוראה היא השאלה כך קשה תשובתה. זו מופיעה במלא עוצמתה במדרש משלי וז"ל: "בשעה שעמדו בני ישראל על הר סיני א"ל הקב"ה אם אני נותן לכם את תורתי מקיימים אתם אותה? אמרו לו: הן. אמר להם ערבים אני מבקש מכם, אמרו לו: שמים וארץ יעידו עלינו. א"ל: דבר שנתבטל הוא, אבל יש לי ערבים טובים, בניכם. אם מקיימים אתם אני מקיים את בניכם ..."

ברור איפוא שכשומרי מצוות אנו נדרשים לדאוג לשימור צביונה היהודי של מדינת ישראל ובשעת הצורך אף לחוקק חוקים שישמרו על חוצותיה שהרי ערבים אנו לאחינו. אין ספק שאכיפת חוק איסור מכירת חמץ בפסח משרתת ערבות זו למהדרין. למרות זאת אין לנו להסתפק בכך וחובה עלינו לטכס עצה כיצד ניתן להמעיט את אוכליו היהודיים של חמץ זה . השבת בנפשנו היא ויש לדאוג לאכיפתו של חוק השבת, אך בד בבד חובה עלינו להשקיע מעט מחשבה ואולי אף ממון כדי לנסות לצמצם את מספרם של מחלליה ולו מחמת שערבים קבלנים אנו.

בנאום המפורסם שנשא הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצו"ל בבניני האומה בשנת ה' תשמ"ט הזכיר הגאון בקול שבור ומרוסק מכאב את חובת הערבות האמורה וכך אמר:"באיזה זמן אנו חיים?...ועל זה נאמר "בשעת המכנסים פזר". אתה לא תוכל לשבת בפינה ולראות כבלע את הקודש... צא החוצה וראה מה נעשה... צא לרחוב יפו... לרחוב אלנבי... וראה את פני הדור. לא די לך בזה שאתה מסתובב ברחוב רשב"ם ורואה כיצד ילדים מסתובבים שם עם פיאות. צריך לדעת את מצבו הכללי של עם ישראל... כל אחד מאיתנו צריך להכות על חטא!!!". 

כערבים קבלנים אין אנו רשאים לדאוג לזכויותינו הרוחניות בלבד. חובה עלינו להתבונן גם אל העבר השני ולדאוג גם לרוחניותו, זו לא זכות אלא חובה שהרי "רצה מזה גובה רצה מזה גובה". ו"לא תוכל להתעלם" והיא מצוות עשה.. 

ומדה טובה מרובה ...

לא נתקבלו תגובות לרגע זה
נושאים ראשיים
סיכומי הרצאות
סיפורים
הפרשת חלה
בריאות
יום העצמאות
גמרא
כללי
גדולי ישראל
הלכות
הופעות
תורה ומדע
עבודה פנימית
חסידות
פרשת שבוע
שבת קודש
חגים ומועדים
חינוך ילדים
זוגיות ונישואין
 
חברה לבניית אתרים בניית האתר