מסיבת חנוכה
כתובת
שורשים
כי יש משהו בפנים.
תרומות מפה וחניה אודות שורשים צור קשר
‏יום ראשון ‏16 ‏דצמבר ‏2018  י' בכסלו, תשע"ט
הרשמה למשפחה   כניסה לחברים  
ראשי \ מאמרים \ עבודה פנימית \ עבודת ה` \ חובת התלמידים
סרטים דומים
"בין המיצרים" עם הרב אשלג
חוקי הקיום ומשמעותם - שיעור ראשון בסדרה
הליכה לכיוון האור שבקצה המנהרה על פי בעל הסולם
המשך העניין משיעור "מתאוריה לפרקטיקה על פי בעל הסולם"
חוקי הקיום - שיעור רביעי
חוק הסיבתיות וחוק ההתפתחות

שיעורו של הרב יהודה לייב אשלג (נכד של בעל הסולם) כהכנה והדרכה לראש השנה על פי חוקים רוחניים של פנימיות התורה.

 

כל יום חמישי בשעה 20.00 בשורשים תל אביב!

חוקי הקיום - שיעור שני בסדרה
חוקי הקיום - שיעור שלישי בסדרה
שני כנפיים - אהבה וחינוך על פי תורתו של בעל הסולם
הסולם
מתאוריה לפרקטיקה על פי בעל הסולם
מאמרים דומים
חובת התלמידים
חובת התלמידים [ליום היא"צ ולזכרו של בעל הסולם]
חוקי הרוחניים
חוקים רוחניים עליונים הנוהגים בנבראים
צרוף ישראל, וזמן המוקצב
רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו'
סוד ההתקדמות המושכלת
מי שכל אישיותו נשענת על היסוד הדינמי בלבד, ימצא את עצמו נע בתנועה מתמדת: למעלה ולמטה וחוזר חלילה. למעשה הוא נע כל העת, אבל אינו מתקדם. מי שכל אישיותו נשענת על היסוד היציב בלבד, ימצא את עצמו תקוע בנקודה אחת כל העת, אינו נופל לעולם אך גם אינו מתקדם.
עומק הניסיון
עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ע"ה. א', תיכף כשנולד אברהם רצו הגויים להרגו וכו'. ב', לאחר מכן באור כשדים, השליכו נמרוד אל תוך האש, וניצל...
חובת התלמידים
03/10/11 הרב יהודה לייב אשלג

איתא בגמ' (יומא ל"ח ע"ב): אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ראה הקדוש ברוך הוא שצדיקים מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור שנאמר כי לה' מְצֻקֵי ארץ וַיָשֶׁת עליהם תבל (שמואל א', ב' ח').

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים. שנאמר: וצדיק יסוד עולם. פירש"י: וישת עליהם תבל - פיזרן בכל הדורות, להיות שתות וקיום ויסוד לקיים תבל (ויעוין בפירוש השפ"א שם).

אין ספק כי בקטנות השגתנו ובמיעוט הבנתנו בכתביו ובמורשתו העצומה של בעל הסולם זיע"א, עדיין אין אנו מסוגלים אפי' להעריך אפס קצהו משיעור קומתו וגודל חשיבות השפעתו לדורו ולדורות. והדברים בגדר קל וחומר. ומה אם טעימה קטנה מן החכמה שבספריו רב כוחה לעורר ליבותינו וליבות אנשים רבים כל כך ולהנחותם הדרך, על אחת כמה וכמה כאשר יזכנו ה' להמשיך להזין נפשנו הרעבה והצמאה במזון הרוחני שהכין למעננו.

במבט לאחור עולים הדברים בקנה אחד עם דבריו שאמר בזה"ל: "זה יארך חמישים שנה עד שהעוילם יבין את מה שכתבתי". ואכן עינינו הרואות, כי ככל שחולפות השנים כן הולכת ומתעצמת השפעת אור תורתו. הן על ידי התרבות ופתיחת מקורות ומעיינות החכמה, הן על ידי הוצאתם לאור של כת"י נוספים המשלימים את הבנת הדברים בבחינת פרטי פרטים, כדברי תורה העניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, והן על ידי התרבות ספסלי בית המדרש וריבוי התלמידים הלומדים בספריו ושוקדים  בעיון בכל פירושיו לספר הזוה"ק ולכתבי האר"י ז"ל.

לא נוכל להסתפק אפי' במעט מזעיר בכל מה שנכתוב בשבח כל מעיינות החכמה שפתח למעננו ובמעלת כל ההסברים הנפלאים וכל החידושים שחידש, אם לא נזכיר את התביעה העצומה להזדככות המורגשת בכל שורה בספריו הרבים, בהם נזכרת ומורגשת כרוח נושבת התביעה הבלתי פוסקת לזיכוך המחשבה, לזיכוך החושים, לזיכוך המידות וזיכוך המעשים, שבכללם הוא זיכוך כל האדם. וגם בזה לא יהיה די אם לא נזכיר את שנכתב בהקדמה לספר הזוהר (סעיף נ"ז), שקרא חיבורו בשם סולם להורות, שתפקיד הביאור הוא כתפקיד כל סולם, שאין מטרתו כלפי עצמו אלא לסייע לאדם להגיע אל העלייה המלאה כל טוב. וכשם שאם ינוח האדם על מדרגות הסולם ולא ייכנס לעלייה לא תושלם כוונתו, כן כוונת הביאור שיוכל הלומד על ידו להתעלות ולעלות להיכנס בהיכל ה', עכת"ד.

נראים הדברים, שזהו המכנה המשותף ורוח הדברים המורגשים בכל כתביו, שמרימים ומנשאים את הלומד מעל גבולי החומר ומעוררים בנפשו ערגה וכיסופים אין קץ לדביקות בה'. אשר כל אלו הם ההרגשים והמחשבות שהכניס בעל הסולם בכל מילה שכתב, בהיות אין לך נותן מה שאין בו.

בהבינו את גודל התפקיד שהועידו לו משמים לטובת כל הדור, טרח וכתב והכין את כל שלבי הסולם המביא לעלייה, ואפי' השלבים הנמוכים יותר, שיסייעו לכל אחד לפי דרגתו. עד כי כמעט ואין לך אדם שהנגיעה בשלב משלבי הסולם לא תעורר את נפשו להתחיל למלא את ייעודה האמיתי.

הן אם יהיו אלו פסיעות גדולות כשל ת"ח שמילא כרסו בתורת הנגלה, אשר ראייה והבנה בפנימיות התורה תתן מרגוע לנפשו ותחזקהו ביתר שאת לדרוש קרבת ה' ודבקות בו, הן אם יהיו אלו פסיעות קטנות ומדודות של אדם המצוי בתחילת דרכו הרוחנית אשר פסיעותיו כשל תינוק המדדה ורץ אחר אימו ברגליו הקטנות (כמשל הנזכר בספה"ק עבודת ישראל, פר' שמיני, ד"ה  בפס' הנ"ל), במוקדם או במאוחר יבין כל לומד לפי מעלתו ומדרגתו בה הוא עומד, כי כל היסחפות והיגררות אחר כל מיני תאוות ורצונות הינן חסרות כל תקווה תכלית ותוחלת, ועד כמה חשובה עבודת הפרט שהיא מן החלק הפנימי של העולם על הכלל כולו ועל שאר החלקים החיצוניים שבכלל הבריאה, ומאותן ב' דרכים שהכין הקב"ה לבריותיו בכדי להביאם למטרתם הרצויה, שהם דרך התורה ודרך היסורים, הרי שדרך התורה היא הדרך הקלה והמהירה שבהן, כלשון הפסוק: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", כמבואר בהרחבה בספר מתן תורה.

באם נמשיל את גדלות בעל הסולם זיע"א לאילן עבות שצמרתו גבוהה ונסתרת מעין כל, וענפיו הם שמכסים ארץ, נוכל להמשיל את תלמידיו לפירותיו, שניזונו ממנו וצמחו בין ענפיו, ולכשנתבונן בגדלותם נשכיל במעט מה לדמות עד כמה גבהה מעלת האילן עצמו שהצמיחם. שעל אף הצטנעותם הרבה והתרחקותם מכל מעמד של כבוד ושררה, הביאתם דבקותם לרבם למדרגות ולהשגות גבוהות ונשגבות ביותר, עד כי נמשלה חבורתם לחבורת אריות בעבודת ה', כלשון המשנה (אבות ה' כ"ד): גבור כארי לעשות רצון שבשמים, ומבלי משים הפכו כל תלמידיו לדמויות הוד שבדור אשר פיארו והאדירו את שם רבם.

כל זאת ועוד, אשר דבקות זו בה נקשרה נפשם בנפשו ונשמתם בנשמתו, לא פסקה לעולם גם לא שנים רבות אחר הסתלקותו.

זכורני כי כאשר שוחחתי עם אחדים משרידי אותה חבורה ואפי' עם הרה"ח הרב שמואל מינצברג זצ"ל, שהיה באותו הזמן הצעיר שבחבורה, בכל עת שהיה מי מהם מזכיר את הרבי היו עיניו זולגות דמעות ללא הרף. נוסף להתרגשות שהייתה ניכרת בפניהם בשעת הלימוד בספריו הק', כאשר גם בעת עיונם בעומק הדברים היו עיניהם נמלאים דמעות וגעגועים, שאולי מקורם הוא בדברי תלמוד ירושלמי (מסכת שבת פ"א ה"ב, ומס' קידושין פ"א ה"ז): "כל האומר שמועה מפי אומרה, יהא רואה בעצמו כאלו בעל השמועה עומד כנגדו". אשר על אף היות הדמעות זולגות מן העיניים המכונות חכמה , עכ"ז הן מעידות על התרגשות הלב ומעידות על חיבור המחשבה עם כלי המעשה ששורשם בל"ב בחינות הנקראות לב. אשר בלעדי חיבור זה של המוח עם הלב, נשאר הלימוד בגדר שכלי בלבד ואינו מתפשט להשפעה נכונה על כלי המעשה והזדככותם.

בהזדמנות זאת אזכיר כמה משמות בני אותה חבורה, אותם ראיתי ועליהם כוונתי. הרה"ח ר' דוד מינצבערג זצ"ל, שהיה מבחירי התלמידים והרה"ח משה ברוך למבערגער זצ"ל, שהיו גבאי בית החסידים, ואשר שניהם יחד הוציאו לאור בשנת תר"ץ את ספר עץ החיים עם הפי' פנים מאירות ופמ"ס.  הרה"ח המקובל הרב משה יאיר ווינשטאק זצ"ל, הרה"ח ר' אפרים מינצברג, שעל אף שמעולם לא הרבה בדבור, עדיין דמותו והתרגשותו מרבו ועיניו שבן רגע נמלאו דמעות, עומדים לנגד עיני. הרה"ח ר' שמואל מינצברג זצ"ל, שעבודת ה' שלו הייתה כלפיד אש בכל רמ"ח איבריו מכוח קדושת רבו, שלרגע לא שכח ממנו. הרה"ח ר' יוסל וינשטאק זצ"ל, שזכר מראה פניו המאירים ועיניו הבורקות לא מש מזכרוני.

עובדה מאלפת הקשורה לדביקות התלמידים והתקשרותם לרבם ואשר גם אותה ראיתי בעיני, סיפר האדמו"ר שליט"א בטיש יא"צ מוציוהכ"פ. היה זה בערוב ימיו של הרה"ח מ"ב למבערגר בעת שביום ש"ק עלה האדמו"ר לבקרו. בהיות שמזה כמה חודשים היה הר' מ"ב שרוי במעין תרדמת נלוו לביקור גם כמה רופאים. לאחר כמה רגעים פנה אליו האדמו"ר בשאלה (בתרגום מאידיש): "ר' מ"ב, האם אתה זוכר את הרבי", לתדהמת הכל הנהן ר' מ"ב והניע בראשו. שוב שאלו: "האם אתה זוכר את הניגון למנצח על שושנים", כשעיניו פקוחות למחצה החל ר' מ"ב לפזם את הניגון, ולאחר כמה רגעים שב ושקע בשינה. 

סיפר לי הרה"ח ר' ח"ש  פרוש זצ"ל (שנמנה על חבורת תלמידי הרה"ח ר' דוד מינצבערג זצ"ל, והשתתף שנים רבות גם בשיעורי בוקר אצל בנו הר"ר אפרים זצ"ל), שזכה פעם אחת בצעירותו לראות את בעל הסולם. וסיפר לי שבאותו הזמן עדיין לא הכירו כלל. רק זאת הוא זוכר, שכאשר נכנס בעל הסולם למקום מושבו בראש השולחן, נפל פחד גדול על כל הנוכחים עד שיראו לפצות פיהם מרוב אימה כל זמן שישב שם.

הרה"ח רבי בנימין סינקובסקי זצ"ל, מחשובי התלמידים, שתדיר היו עיניו עמוקות ויוקדות בעומק מחשבותיו, היה רעד אוחזו כאשר היה מזכיר את שם רבו. זכורני כי היה זה באחד מימי חנוכה שנסעתי לבקרו בביתו שבת"א. לאחר שתיקה עמוקה וכבדה אמר לי עניין פנימי מתוך תפילת "על הניסים". ותיכף כאשר הזכיר את רבו בעל הסולם זיע"א החלו ידיו לרעוד, וכשאחז בשולחן החל השולחן לרעוד עמו. זאת ראיתי בעיני ונשתוממתי.

מקצת מן הדברים וההנהגות שראו התלמידים אצל רבם ניתן למצא בספר יד בנימין (שי"ל מכת"י רבי בנימין סנקובסקי זצ"ל), שבמספר שורות בתחילת כל מאמר כתב את הרגשותיו, וביותר מורגש הדבר בין השורות, שבאותן מילים ובמה שביניהן ניתן להרגיש כמעט במוחש את האווירה העלאית ששררה בין הרבי לתלמידיו. ויעויין שם בעמוד י"א שכתב את שראה ושמע בליל ראש השנה וז"ל:

בליל ר"ה [באכילת הדגים] אמר: גוטע פיש. והמשיך: מֶ'דַארְף הנאה האבין פון עֶסִין. די הויבט זאך איז פיהלן דעם טעם. דער אויבערשטער האט געוואלט מען זאל פִיהלן אַ טעם, דארף מען אָן טָאן א נחת רוח דעם בורא. [תרגום מאידיש: הרבי אמר גוטע פיש, כלומר דגים טובים. העיקר הוא להרגיש טעם, ובהיות שהקב"ה רוצה שנרגיש טעם צריכים גם בזה לעשות נחת רוח לבורא ית'].

והנה, מלבד שיש להתעמק בדברי הרבי בכל מילה שאמר, ואיננו מסוגלים להבין מה כיוון באכילת הדגים, ומלבד זאת שבכל עניין הרבי ראה והראה את רצון הקב"ה, ולימד שבכל דבר יש טעם פנימי שצריך להרגישו כרצון הקב"ה להנות לנבראיו, עוד נוכל ללמד מכל הנ"ל, שתלמידיו הטו אוזן לכל מילה שאמר, ובכל רמיזה ראו משמעות ולימוד לכוונם בדרך אמת, שברצונם זה זכו למדרגתם, ומורשת זו הורישו גם לצאצאיהם ולתלמידיהם לדורות.

רבים התלמידים ורבים הסיפורים, ותקצר היריעה מהכיל ואין כאן המקום להאריך.

כללו של דבר, לכשנתבונן בגדלות התלמידים בעלי המדרגה אותם העמיד בעל הסולם, ועד היכן זכו להגיע, נבין עד כמה גבוהה ומעבר להשגתנו היא קומת בעל הסולם, ועד כמה נהג עימנו בעין טובה בהכינו למעננו ולדורותינו את הסולם להיכנס לעלייה.

גדלותו העצומה של בעל הסולם זיע"א בכל חלקי התורה השתקפה וניכרה בברור בכל מעשיו ובכל התנהגותו והנהגותיו. דבקות מחשבתו בהשי"ת הייתה בכל עת ובכל ימי חייו. לרגע לא סחה דעתו מרצון בוראו, וקיים את דברי המשנה (אבות ב' ד'): עשה רצונך כרצונו וכו', כפשוטם של דברים וכמבואר בספה"ק קדושת לוי לראש השנה. וז"ל:

והקב"ה חפץ שיהיה לו מקבל להשפע שרוצה להשפיע תמיד, כי כביכול יש תענוג להשם יתברך מה שמקבלים מאתו השפע וכו', וכונתינו (בתפילותינו) יהיה, שיהיה להקדוש ברוך הוא תענוג מזה וכו'. נמצא לפי דברינו אלה שגם המקבל הוא משפיע, דהיינו שמשפיע להקדוש ברוך הוא תענוג וכו'. וזה שמזהיר התנא (אבות ב,ד) עשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך, פירוש עשה רצונך כרצונו כמו שרצון הקדוש ברוך הוא להשפיע כך יהא רצונך, עכ"ל הקדו"ל מלה במלה. (ציטוט דבריו במלואם מובאים בפניני החסידות, מקבץ בני היכלא 6, ד"ה תיקון הרל"ק).

ברם, לא זו בלבד שכתב ופירש, אלא אף זו שכך נהג בכל ימי חייו ושימש דוגמא ומורה דרך חי, כלפיד אש ההולך בראש מחנה ישראל. עדות כתובה לדרכו הסלולה והמיוחדת היא העובדות והסיפורים הכתובים ביומנה של הרבנית רבקה רייזא [קטעים מיומנה פורסמו ברשות אדמו"ר שליט"א, וראו אור לראשונה בגיליונות בני היכלא], אשר הנכתב שם לא יסולא בפז, באופן החדרת הדוגמא האישית של הנהגה צרופת יראת שמים טהורה ודביקות בה', בבחינת בלתי לה' לבדו.

ועל אף כי אותה הנהגת חיים במלואה התאימה למידותיו ואינה ניתנת לחיקוי באופן חלקי, עכ"ז עצם ההתבוננות בדרכו כיצד זיהה בכל דבר את נסיונותיו של הבעל דבר לעמוד בדרכו, מחדירה יראת שמים ויכולה לסייע לכל הקורא את הכתוב בפרקי אותו יומן, ללמוד מדרכיו, לזהות כל אלו האמתלאות ולהעמידם במקומם, על מנת להמשיך בדרך האמת ללא התפעלות, מתוך ידיעה ברורה כי כל עוד האדם חי יימשכו כל אותם ניסיונות, אשר העמידה בהם מביאה את בעל הניסיון למדרגה גבוהה יותר.

לכשנמשיך להתבונן בדרכיו נמצא, כי בד בבד עם כל גדולתו ושיעור קומתו גם גדלו עד מאוד מידות ענוותנותו והצטנעותו, שלא זו בלבד שלא החזיק טובה לנפשיה ומעולם לא דרש לעצמו דבר, אלא אף זו שמעולם לא הרגיש שחסר לו שום דבר גשמי, וכל מגמתו ורצונו בחייו היו למילוי חובתו והצדקתו את ימי חייו בעשותו את רצון קונו, ובהשלמת ייעודו בעוה"ז מתוך דביקות במידותיו.

אחד הסיפורים הקשורים לכך הוא המעשה המפורסם אצל בני המשפחה כדלהלן: היה זה בעת מגוריו בעיר העתיקה שבירושלים, במרתף צר ובו שני חדרים שנלאו מהכיל את ביתו וביהמ"ד גם יחד. דאג מי שדאג להזמין אליו את אחד מעשירי עולם (מבני משפחת כדורי-ששון), שביקר באותה העת בארץ ישראל וחפץ להעניק מהונו לתלמידי חכמים שבא"י. הלה, שהתפעם ממראה עיניו, פנה בהתרגשות אל הרבי ואמר: "רבי, כל מה שחסר לך אני אתן לך. רק אמור לי מה חסר".

להפתעת הנוכחים השיב לו הרבי: כלום לא חסר לי, הקב"ה נותן לי כל מה שדרוש לי, דבר לא יחסר. אותו עשיר, שלא עמד על דברי הרבי, ודאי שלא זכה להימנות על המסייעים. אולם לאחר שהלה פנה ועזב את המקום כמעט בחרי אף, ביאר הרבי בפשטות רבה את לשון הפסוק (תהלים ל"ד י'-י"א): כי אין מחסור ליראיו וכו', דהיינו שהיראי ה' באמת, רואים שלא חסר בעולמו כלום.

ראייה זו של שלמות הנהגת העולם בידי הקב"ה, מופיעה גם בכת"י בעל הסולם, שמצטט את לשון הפסוק ה' רועי לא אחסר, בכותבו את המילה רועי באות אלף - רואי. כלומר שהרואה את ה' אינו חסר כלום. בבחי' דבר אחד לא החסרת וכו' (שיר היחוד).

נסיים בדברי ברכה וחיזוק לצאצאיו ולתלמידיו. איתא בגמ' שתלמידים הריהם כבנים, והמלמד את בן חברו כאילו ילדו (סנהדרין י"ט ע"ב, שנאמר אלה תולדות אהרן ומשה וכו'), וכן איתא, אבידת אביו ואבידת רבו, אבידת רבו קודמת וכו'. ויש לומר הטעם, משום שהתלמידים נחשבים כבנים ביחס לפנימיות של רבם, ומעלת הצאצאים היא שהם דבוקים גם בחלק הגוף שהוא חלק החיצוניות. [אשר שורש חלוקה זו בין פנימי וחיצון הוא במדרגות רוחניות, כמבואר בפלחכה"ק סעיף ל"ח-ל"ט, שבזה מבאר שם טעם שכל פרצוף נחשב כבן ותולדה לפרצוף הקודם, להיותו נמשך ממסך דגוף של עליונו וכו' יעויי"ש.]

ובזה יש יתרון לצאצאים, שיכולים מעט יותר בנקל להשיג הקשר והחיבור לבחינת הפנימיות. ברם חיבור זה אינו מובן מאליו, ויתרה מכך, עליהם להיזהר שלא להסתפק במועט ולהתחזק בכפליים, בהיות שבאופן הרגיל חלק החיצוניות מתנגד לחלק הפנימיות, כעניין המחלוקת הקבועה שבין רצונות הגוף ורצונות הנשמה הפנימית שבכל אחד ואחד.

ולתלמידים יש לומר, שחובה היא ללמוד מן התלמידים הראשונים. שדבקותם ברבם הייתה מתוך רצונם ושאיפתם לעבודת ה' באמת ובתמים. ואשר הם מעולם לא חיפשו וביקשו להיעשות בעלי מדרגה ובעלי השגה. ההיפך מכך הוא הנכון. המתבונן בצניעות מעשיהם ודרכיהם ימצא שכל מדרגותיהם בהן זכו, היו בגדר מתנת חנם מאת הקב"ה אחר שמצאו חן וחסד מלפניו בראותו את חן עבודתם ואת שפלות עצמם בעיניהם, וכמ"ש (משלי ג' ל"ד): לענוים יתן חן וכו'.

וכל עוד כל לומד יזכור, כי מתוך שלא לשמה הוא אמור להגיע לבחינת לימוד לשמה, וככל שילמד יותר יבין כי עודו מצוי ועומד בפתח השער, אזי סימן נכון הוא כי הריהו עולה בשלבי הסולם, ועשוי' להתקיים בו ההבטחה שיגיע אי פעם ללימוד לשמה... כדאיתא בספה"ק קדושת לוי (ליקוטים חדשים, ד"ה גמרא פסחים נ' ע"ב), וז"ל: לעולם ילמד אדם שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. הנה לכאורה פלא מאמר גמרא הלזו, שאם סוף סוף צריך ללמוד לשמה מהו לשון לעולם שאמר. אמנם ביאור הדברים, שהתורה מלמדת את האדם שֵכֶל ודעת איך יכול להגיע לדרגא נפלאה, להשיג עבודת השי"ת באמת ולשמה. והעצה היעוצה היא, שתמיד יפשפש במעשיו פשפוש אחר פשפוש בעיון הָדֵק הֵיטֵב הָדֵק, ומן הסתם ימצא בהם חסרון הויית לשמה וחסרון נקודת האמת לאמיתו, כראוי וכנכון כל אחד לפי מדרגתו ובחינתו. ואז ממילא יוסיף אומץ  בחי' לשמה באמת וכו' וכו', וז"ש לעולם ולעולם ילמד אדם תורתו ית' בבחי' שלא לשמה. היינו כנ"ל, שיראה בעין שכלו הטהור שלמד עדיין שלא לשמה, כי מתוך דרגת שלא לשמה כנ"ל בודאי נהיה לבו נכון ובטוח שהוא בא לדרגת לשמה באמת אמן והבן. עכ"ל הקדו"ל.

אמנם אותם שאינם לומדים כן, וסבורים בכל רגע כי זכו והגיעו לבחי' לשמה וכיו"ב, ומבקשים לעצמם מדרגות עליונות והשגות מדומות, עליהם לזכור כי לעיתים שינוי הצורה ברל"ק רוחני קשה יותר משינוי צורה ברל"ק הגשמי, כבחינת אדם שבמדרגת מדבר, שאם ח"ו חטא אומרים לו יתוש קדמך, והרי עיקר העבודה היא בהשוואת הצורה ליוצרה, ושוב יהיה עליהם להתחיל העבודה מראשיתה.

איתא בספה"ק שיום הסתלקות הצדיק נקרא יומא דהילולא דילי', כדאיתא בזוה"ק (אדרא זוטא סולם אות ר): "עולו ואתכנשו להילולא דרשב"י", אשר ביום זה מתרבית השפעת נשמתו הק' לכל הלומדים את תורתו והולכים בדרכיו. על כן ניתן ליבנו ביוה"ק להתחזק בדברי תורתו, ויהיו שפתותיו דובבות וימליץ טוב בעדנו להיוושע בכל מילי דמיטב.                                               זיעוכי"א.

 

מקורות:

תיקון הרצון לקבל בע"מ להשפיע מועתק מלה במלה מספר קדושת לוי ענייני ראש השנה, דיבור המתחיל במילים: באופן אחר, (תואם להפליא לדברי בעל הסולם) וזה לשונו:

באופן אחר נראה לומר ולהקדים מה זה ענין שלרוב נזכרה גלות השכינה, מהו גלות השכינה. הכלל הוא, כי הבורא ברוך הוא משפיע תמיד לכל העולמות והבורא ברוך הוא חפץ שיהיה לו מקבל להשפע שרוצה להשפיע תמיד, כי כביכול יש תענוג להשם יתברך מה שמקבלים מאתו השפע ואם אין אנו מקבלין חס ושלום השפע מאתו כביכול יש לו צער מזה ונותן השפעתו לחיצונים כמשל המובא בזוהר הקדוש החילוק אשר יש בין היותינו בארץ ישראל ובין היותינו עתה נדחים בחוץ לארץ. ואם כן ראוי לכל בר נש מישראל לומר בלבו הנני מוכן להתפלל בעד חיים ופרנסה בשביל הבורא ברוך הוא שיהיה לו תענוג מזה שאני מקבל לידי השפע. וזהו כונת הזוהר [דברי התיקוני זוהר, נזכרים בהקדמה לספר הזוהר תחילת סעיף ל"א.]: בריש כל שתא ושתא [תרגום: בראש כל שנה ושנה] אינון צווחין הב לן חיי הב לן מזונא וכו' ככלבין דמצוחין דאינן מצוחין אלא לגרמייהו, ולכאורה יתחמץ לבב אנוש בראותו הדברים האלה למה אף על פי כן אנו מבקשין עבור בני חיי ומזונא.

אבל לפי דברי אלה שכתבנו שיהא כונת האדם בבקשתינו שיתן לנו כדי שיהיה להקדוש ברוך הוא תענוג מזה, כי השם יתברך חפץ בזה. וזה כונת הזוהר הקדוש הנ"ל צווחין הב לן חיי, כלומר למענינו תן חיים וכן מזונא. וזהו ככלבים אינון מצווחין לגרמייהו ואינן רשאין. אלא, כונתינו יהיה, שיהיה להקדוש ברוך הוא תענוג מזה. נמצא לפי דברינו אלה שגם המקבל הוא משפיע, דהיינו שמשפיע להקדוש ברוך הוא תענוג. וזהו שאמר זכרינו לחיים, כלומר תן לנו חיים כדי שנהיה אנחנו בבחינת הזכר, דהיינו משפיעים לך תענוג ולמה לך זה כי מלך חפץ בחיים אתה, ונמצא כשאנו מקבלין מאתך אנו משלימים חפצך לכן כתבינו בספר החיים למענך אלהים חיים, כלומר למענך שיהא לך תענוג מזה. וזה שמזהיר התנא (אבות ב,ד) עשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך, פירוש עשה רצונך כרצונו כמו שרצון הקדוש ברוך הוא להשפיע כך יהא רצונך כדי שיעשה רצונו כרצונך, לא נתינות טעם הוא, אלא ראוי למעלה שיהא רצונו כרצונך שווין: עד כאן לשון ספר קדושת לוי, לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב זצוק"ל.

 

 


לא נתקבלו תגובות לרגע זה
נושאים ראשיים
סיכומי הרצאות
סיפורים
הפרשת חלה
בריאות
יום העצמאות
גמרא
כללי
גדולי ישראל
הלכות
הופעות
תורה ומדע
עבודה פנימית
מודעות פנימית
עבודת ה`
חסידות
פרשת שבוע
שבת קודש
חגים ומועדים
חינוך ילדים
זוגיות ונישואין
 
חברה לבניית אתרים בניית האתר