חשיבה הכרתית  יעקב אנושי
חשיבה הכרתית  יעקב אנושי
שורשים
כי יש משהו בפנים.
תרומות מפה וחניה אודות שורשים צור קשר
‏יום חמישי ‏15 ‏נובמבר ‏2018  ט' בחשון, תשע"ט
הרשמה למשפחה   כניסה לחברים  
ראשי \ מאמרים \ פרשת שבוע \ מי לימד אותך לנהוג - הרהורים לפרשת מטות
מאמרים דומים
צורה של אסטרטגיה
משהו אישי....בימים אלה אני מגבש אסטרטגיה בנושא המעסיק כל הורה – גבולות. כיצד מציבים בפני ילדינו גבולות באופן אפקטיבי ויעיל? ב'אפקטיבי ויעיל' כוונתי לתוצאות חיוביות שישתרשו במבנה נפשו של הילד. (פרשת שופטים)
2 טיפים להשגת מטרות בשיחה - פרשת ויגש
כולנו רוצים לדעת איך להצליח לנהל שיחה בצורה אפקטיבית, ומה פתאום אני כותב על זה? לא הפכתי למומחה באפקטיביות, פשוט אפשר ללמוד מפרשת השבוע, פרשת "ויגש" על נושא זה.
מי לימד אותך לנהוג - הרהורים לפרשת מטות
12/07/18 הרב אהרן לוי

אדם שהכיר את בוראו לאחר שעמד על דעתו  יבקש בהתלהבותו להדביק את פער הידע ואת השנים אותם החמיץ בראשית חייו, אלא שמתוך כוונתו הטובה פעמים ויאבד בהתלהבותו את אמנות האיזון הנדרשת כל כך ברגעים אלו. בהתלהבותו הרבה לא יתן ליבו ל"פרטים הקטנים" לא  יבחין בין בדיעבד ללכתחילה, בין חומרה להלכה, בין מנהג למצוה ובין חסידות לחובה.

 

ראוי להדגיש כי איזונים אלו אינם נלמדים מתוך ספר וגם אינם מופיעים ב"שולחן ערוך" או בספרי ההלכה השונים. הם נלמדים מתוך התבוננות במעשיהם של גדולי ישראל ועל כך אמרו חז"ל "גדול שימושה (שימוש תלמידי חכמים) יותר מלימודה". חסרון זה בולט במיוחד אצל אלו שהצטרפו לדרכה של תורה באמצע חייהם, שמתוך לא שימשו קשה עליהם אמנות זו.

 

מי לימד אותך לנהוג?

 

כשם שכל מקצוע צריך לימוד כך אמנות האיזון. כדי לנהוג במכונית  נדרש הנהג לכללים וכדי לידע אותם על בוריים באופן מעשי נדרש הוא למורה. צורך זה אינו נובע מחוסר יכולתו של הנהג החדש ללמוד את רזי הנהיגה העמוקים לבדו, אלא מן הצורך ללמוד לנהוג נכון. אמנם אפשרי הדבר שילמד האדם את מקצוע הנהיגה מדעתו אלא שאם לא יסתייע  במורה מוסמך, הנסיון אותו יצבור במהלך שנות נהיגתו יעמוד לו לרועץ וינציח את עקמומיות נהיגתו.

 

כדי להתמחות באיזון רוחני ובמידתיות, לרב האדם צריך. בלעדיו, גם אם שנים הרבה יבלה בהיכל הקדושה אפשר וניסיונו הרוחני ימסד את עקמומיות ליבו ותהפוך לו תורתו לסמא דמותא במקום סמא דחיי. מסיבה זו אין היהדות מתפעלת מאורך שנות לימודיו של האדם ואף לא מחריפות שכלו, היא מתפעלת מן הרצף שבהעברת התורה ומן ההנהגות אותם מקבל התלמיד מרבו. במילים אחרות – אל תאמר לי כמה למדת אלא ממי למדת!.

 

אדם המדקדק בכלל זה ומקפיד שלא לילך שבי אחר בעלי הידע בלבד אלא מהפך היטב  בשאלה "ממי למדת" בטרם יישב לפני הרב, ניצול בשל כך ממורים שאינם מהוגנים הנוטלים לעצמם את כתרה של תורה המונח בקרן זוית, שאף שאין התורה עוברת בירושה יש בידיעה זו כדי ללמד על אומנות האיזון של המלמד.

 

ראוי להדגיש כי "שימוש תלמידי חכמים" זה אינו מסתכם בהתבוננות התלמיד ברבו אלא רחב הוא מני ים. התבוננות זו מקיפה את מוסדי התורה מאז קיבל משה את התורה בהר סיני דרך כתבי הקודש ועד חכמי המשנה והתלמוד. היא מאפשרת לתלמיד המתבונן ללמוד על דרך החשיבה ההילכתית של רבו, על שיקול הדעת ועל המשקל שמעניק הרב לכל צד מצדדי השאלות המונחות לפתחו. מצוות לימוד התורה אינו מסתכמת בידיעת ההלכה והיא  מתפרשת על מרחב עצום  הכולל בתוכו את התבוננות בהנהגותיהם של חכמינו מאז. זו אחת מן הסיבות בשלן שילבו עורכי התלמוד בדבריהם עדויות וסיפורים על הנהגותיהם של רבותיהם, רבותינו.

 

וכל כך גדול שימושה של תורה עד שבשל כך זכה יהושע להנהיג את בני ישראל לאחר מות משה וכך מבאר הרלב"ג:"והנה קרא יהושע בן נון משרת משה להעיר שהסבה היתה בהגעתו למדרגת הנבואה היותו משרת משה כי מפני זה היה תמיד עמו ולמד מחכמתו ומהנהגתו בכל פעולותיו מה שלא היה דרך לתלמיד שאינו משרת ללומדו ולזה אמר פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו וזה ממה שיורה כי גדולה שמושה יותר מלמודה כמו שביארו רבותינו".

 

הרי לעינינו מעלת חשיבות שימוש תלמידי חכמים. שימוש זה הוא המקנה למתבונן את אמנות האיזון ואת המידתיות החשובה כל כך לצועד בנתיב הקדושה.

 

כמו לולין על חבל

 

דוגמא לעדינותה של אמנות זו ניתן למצוא בשני מעשים שנעשו לרבי עקיבא תגובתו השונה לכל אחד מהם יש בה כדי ללמדנו על הכרחיותה של אמנות זו.   

 

אמרו חז"ל:"לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא מטא לההיא מתא בעא אושפיזא לא יהבי ליה אמר כל דעביד רחמנא לטב אזל ובת בדברא והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא אתא זיקא כבייה לשרגא אתא שונרא אכליה לתרנגולא אתא אריה אכליה לחמרא אמר כל דעביד רחמנא לטב ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא אמר להו לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הכל לטובה"

 

[תרגום: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה, כפי שקרה לרבי עקיבא שהיה הולך בדרך וכשהגיע לעיר ביקש ללון באכסניה ולא הכניסוהו. אמר כל שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה. הלך ולן במדבר והיו עמו תרנגול, חמור ונר. נשבה הרוח וכבתה את הנר, בא חתול וטרף את התרנגול, בא אריה וטרף את חמורו. אמר: כל שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה. באותו לילה הגיחו גייסות שודדים אל העיר ולקחום בשבי, אמר להם לתלמידיו:לא אמרתי לכם כל שעושה הקב"ה הכל לטובה?"].

 

במאמר חז"ל זה מתוארת דמותו של רבי עקיבא כאמן האמונה. הוא אינו מתרעם על נרו שכבה ועל תרנגולו וחמורו שנטרפו ועל אף שכיבוי נרו ביטלו מלימוד תורה וטריפת חמורו האריכה את נדודיו הוא מקבל את הדין באהבה ורואה בכל פעולה את ההטבה אלוקית.

 

מאמר חז"ל נוסף המובא בתלמוד עוסק ברבי עקיבא ובמעשה שהיה. למרבה הפליאה במעשה זה אין רבי עקיבא נוהג עצמו כבמעשה הקודם. וזה לשון חכמינו.

 

"ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים ערב יום הכפורים אמר לו תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני אמר לו אין לי מעות אמר לו תן לי פירות אמר לו אין לי תן לי קרקע אין לי תן לי בהמה אין לי תן לי כרים וכסתות אין לי הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו ועמו משוי שלשה חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לו לביתו אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו אמר לו בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים היא ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני אמרתי שמא אינן מעושרות ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים אמר ליה העבודה כך היה הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי ואתה כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות".

 

כבר גילו חכמינו כי "אדם אחד" זה אינו אלא רבי עקיבא. עתה יש לנו להתחקות אחר הנהגתו ולבחון האם תואמת היא את קביעתו "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד".

 

ממאמר זה למדים אנו כי כאשר ביקש רבי עקיבא ללכת לביתו ולזון את אשתו ובנו, לא נתן בידו בעל הבית מעות. רבי עקיבא דן אמנם את מעסיקו לכף זכות כיאה לאדם בדרגתו אך חז"ל מגלים שהולך הוא לביתו "בפחי נפש" – בדאבון נפש (רש"י שם).

 

האם אין בדאבונו של רבי עקיבא כדי הרהור על הנהגתו של הבורא?. האם חזר בו מקביעתו? מדוע כאשר כבה נרו ונטרפו חמורו ותרנוגלו קיבל עליו רבי עקיבא דין שמים בשמחה ובאהבה  ואילו במקרה זה הצטער עד שהלך לביתו "בפחי נפש"? האם אין בכך כדי להעיד על שטרוניה יש בליבו חלילה על הנהגת הבורא? ולהיכן הלך "כל דעביד רחמנא לטב עביד"?.

 

אמנות האיזון

 

ובכן חברים... בדיוק כאן אנו פוגשים באמנות האיזון במלא הדרה ויפעתה. בדיוק כאן ניתנה בידנו הזכות להציץ אל חלון נפשו הזכה של רבי עקיבא ואל  השימוש המושכל שנהג בעצמו בהנהגותיו השלמות. הצצה זו מקנה לנו יסוד חיוני המהווה  "בנין אב" לנהגה  לה נדרש האיש הרוחני  בדרכו אל בנין נפשו.

 

הבדל עצום יש בין תובנותיו הרוחניות של אדם כאשר עוסק הוא בהן בינו לבין עצמו לבין תובנות אלו ממש כאשר השפעתן מקרינה על הסובבים אותו. כאשר רבי עקיבא שהה במדבר, כיבוי נרו וטריפת תרנגולו וחמורו פגעו בו בלבד. במקרה זה, קובע רבי עקיבא, נדרש האדם להאמין כי "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". לעומת זאת, כאשר הולך הוא לזון את אשתו ובנו המצפים לו ולשכרו מצטער רבי עקיבא עימהם. אין הוא מטיף להם "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" אלא מצטער בצערם. הם מצפים לפרנסתו ולכספו ולא להדרכה מוסרית או השקפתית וזאת אף שהיא נכונה כשלעצמה. רבי עקיבא מבקש ללמדנו כי  אין בני ביתו של אדם נדרשים "לסבול" ממדרגתו הרוחנית הגבוהה וגם לא "לשלם" עבורה. אם מבקשים הם את פרנסת גופם, לפרנסם הוא צריך ואין זה הזמן ללמדם מוסר. רגישותו הרוחנית הביאתו לרבי עקיבא לשאת בעול צערם העתידי ועל כן הולך הוא לביתו בפחי נפש.

 

לעצמו אמנם לחש רבי עקיבא "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" שכן מאמין הוא באמונה שלימה שהכל מאיתו יתברך אלא שאפשר ובני ביתו אינם מצויים במדירגה זו והוא יורד ממדרגתו כדי לשאת עימהם בעול מדרגתם.

 

במאמר זה מבקשים חז"ל ללמדנו כי את חשבונותיו הרוחניים יש לו לאדם  להותיר בתוך ליבו, שמדריגתו הרוחנית אינה מחייבת את הסובבים אותו. איש איש ומדרגתו וכבר נאמר בשם הבעל שם טוב זי"א ש"הגשמיות של הזולת הינה הרוחניות שלך". השתתפותו בצער בני ביתו על אף אמונתו עבודה גדולה היא ורק מי שהגיע לידי כך יידע עד כמה קשה היא, שכן כיצד יכול המאמין להצטער על ההנהגה האלוקית כאשר בטוח הוא שלטובה באה?

איזון זה חושף בפנינו את הדרך בה נדרש האיש הרוחני לנהוג בסביבתו הקרובה והרחוקה. מותר לו לאדם להחמיר על עצמו ככל שיחפוץ אך אין זה מן הראוי שחומרותיו אלו יראו כלפי חוץ ואף אסור להם שישפיעו על סביבתו.

 

שימוש מושכל בהכרת הטוב

 

מקור נוסף ממנו ניתן להשכיל על השימוש המידתי בערכי התורה  מוצאים אנו בהנהגתו של משה. כאשר ציוהו הקב"ה להכות את היאור ולייסר את פרעה ועבדיו, הורהו שלא יכה בעצמו את היאור "לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו. לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים ולקה על ידי אהרן". (רש"י)  וכבר אמרו חז"ל "כל הכופר בטובתו של חברו סופו שכופר בטובתו של מקום".

 

בציווי זה מלמד הקב"ה למשה על חשיבות הכרת הטוב עד שאפילו לדומם נדרש האדם להכיר טובה.

 

הנהגה זו חוזרת בעקביות במכת הדם והצפרדע וגם במכת הכינים. גם במכה זו מצווה הקב"ה שאהרן הוא שיכה על האדמה. גם כאן קובע רש"י את הסיבה לדבר באומרו "לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולקה על ידי אהרן".  

 

אלא שלמרבה הפליאה שינה משה ממנהג זה וזאת על אף שלמד אותו מהקב"ה.

 

לאחר שהחטיאו המדיינים את בני ישראל בבעל פעור ציוה הקב"ה את משה "צרור את המדינים והיכתם אותם" ומשה מזדרז לקיים את הציווי זאת למרות שמקום לשאלה יש כאן.  הלא מדינים אלו הצילוהו כאשר ברח לארצם מאימת חרב פרעה? ואם על מצריים שציערונו אמרה תורה "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", מדינים שהצילוהו על אחת כמה וכמה?. מדוע מזדרז משה לקיים את ציווי ה' בניגוד לחובת הכרת הטוב שהיתה מקובלת בידו?.  

 

גם כאן ניתן להבחין בשימוש העדין שעושה משה רבינו בהנהגותיו הרוחניות אלא שכדי להבין זאת יש לנו להבחין תחילה בשינוי אותו עורך משה בציוויו של  הקב"ה להכות את מדין.

 

בעוד הקב"ה רואה בנקמת מדין את נקמת בני ישראל באומרו:"נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" משנה משה מנוסח זה  בדברו אל העם והוא אומר: "החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת השם במדין". בעוד הקב"ה רואה במלחמה זו את נקמת ישראל רואה משה בה את נקמת השם.

 

אפשר כי אם בנקמת האומה מדובר היה מבקש משה  לעכבה בשל חובת הכרת הטוב  ולא היה ממהר לבצעה. אלא שנקמת ה' היא זו ועל כן  יש לבצעה ובמהירות.

 

כאשר אנו מבקשים צדק  עבור עצמנו יש לנו לבחון היטב את השפעתה של בקשה זו. האם מנוגת היא למידת הכרת הטוב? האם ראוייה היא? האם אין בבקשה זו משום קריאת תיגר על ההגחה האלוקית?. לעומת זאת כאשר מבקשים אנו צדק עבור הזולת יש לנו למהר ולעשותו ללא כל חשבון.  בהפיכתו את נקמת ישראל לנקמת השם מבקש משה ללמדנו את הסיבה להזדרזותו.

 

כאשר אנו מבקשים להכנס בהיכל הקדושה לזכרון זה אנו צריכים. לזכור כי אין סביבתנו "אשמה" בגילויים הרוחניים אותם אנו חווים ואף לא ברצוננו להשלים את שהחסרנו בעבר. ה"תיקונים" אותם אנו מבקשים לעצמנו, אסור להם שישפיעו על הנהגתנו עם הזולת. את מדריגתנו הרוחנית יש לנו להותיר לחשבון נפשנו בלבד ואילו עם הסובבים אותנו יש לנו לנהוג לפי מדרגתם.  זו אמנות האיזון במלוא עוזה ותפארתה ולשם כך זקוק האדם לשימוש רבותיו יותר מן התורה אותה הוא למד מהם.

על כך אמרו חז"ל "עשה לך רב והסתלק מן הספק". ללא מורה דרך שקבל תורתו והנהגותיו מרבותיו, קטנים מאוד הסיכויים שנצליח לנהוג באיזונים הנכונים בדרכינו בית השם. ב"עשיית, הרב נכנסים אנו בשימושה של תורה ומוך כך נזכה אף ללימודה.

 


לא נתקבלו תגובות לרגע זה
נושאים ראשיים
סיכומי הרצאות
סיפורים
הפרשת חלה
בריאות
יום העצמאות
גמרא
כללי
גדולי ישראל
הלכות
הופעות
תורה ומדע
עבודה פנימית
חסידות
פרשת שבוע
שבת קודש
חגים ומועדים
חינוך ילדים
זוגיות ונישואין
 
חברה לבניית אתרים בניית האתר