חשיבה הכרתית  יעקב אנושי
פותחים שולחן
שורשים
כי יש משהו בפנים.
תרומות מפה וחניה אודות שורשים צור קשר
‏יום רביעי ‏18 ‏יולי ‏2018  ז' בתמוז, תשע"ח
הרשמה למשפחה   כניסה לחברים  
ראשי \ מאמרים \ כללי \ חכמת התרנגולת
שאלות קשורות
סגולות בדוקות לזיווג !
איזה סגולות ישנם למציאת זיווג?
מה מותר לעשות בחג ובחול המועד?
האם חג פסח הבא עלינו לטובה הוא כמו שבת שאסור בעשיית מלאכה? ומה הדין לגבי "חול המועד"?
מרדכי ואסתר היו בני זוג ?
האם נכון הדבר שמרדכי ואסתר היו בני זוג, הלא במגילת אסתר זה לא נזכר??
יום הזיכרון
האם זה נכון שדווקא חוג שומרי התורה והמצוות נמנעים מלציין את "יום הזיכרון לשואה ולגבורה"??
סדר ט``ו בשבט

למה יש סדר מיוחד לברכות, וכי יש ברכות חשובות ויש שלא? ומהו דין הקדימה?

מאמרים דומים
עבודת ימי ספירת העומר
היום 24 יום לעומר - תפארת שבנצח בכדי לנצח (ממידת הנצח) את היצר שלנו, צריך לנהוג בדרך המלך שהיא דרך הממוצע: הרמב"ם כתב שבכל המידות ילך האדם בדרך המיצוע, אלא שאם נטה לאחת משתי הקצוות, אז מן ההכרח לו להטות עצמו לקצה גבול השני, וכך ירגיל את עצמו לאט לאט לעמוד על דרך המיצוע, ואמרו חז"ל איזה דרך ישרה, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם - ופרשו שזוהי דרך המיצוע - וזה מה שמראה לנו מידת התפארת שבנצח. קיניין תורה - "באמונת חכמים", בעקבות החכמה החכמה מניעה את גלגלי העולם קדימה. אם רוצים באמת לרכוש חכמה, צריך לצאת ולחפש אחריה באופן מעשי. יותר חכמה משמעותה יותר חיים, יותר משמעות ויותר הנאה. "איזהו חכם? הלומד מכל אדם". צריך לקחת את החכמה ברצינות אבל גם לבדוק בזהירות כל חכמה מה טיבה. כשפוגשים אדם כדאי לשאול את עצמנו, איזה דבר שעשוי להיות משמעותי עבורי, האדם הזה יודע?
בחודש ניסן- קורבנות הנשיאים
מראש חודש ניסן נוהגים בכל יום לקרוא את הפרשה של הנשיא שהקריב באותו היום, מפרשת קורבנות הנשיאים, ואח"כ אומרים "יהי רצון..."
להתחבר לנשמה - חלק ראשון מתוך עשרה
האדם יכול לזהות את עצמו באחת משתי האפשרויות. (כמובן שישנה גם אפשרות שהאדם יתכחש לכך שיש בו גם כח רוחני, אך לא באדם כזה עסקינן.) אפשרות ראשונה, האדם יכול לזהות את עצמו כגוף שבתוכו נטמנה נשמה גנוזה. האפשרות השניה היא שהאדם יזהה את עצמו כנשמה שעליה הלבישו גוף. ההבדל בין שתי האפשרויות אינו נעוץ בסדר הקדימות או במינון, אם יש שמונים אחוז גוף ועשרים אחוז נשמה או להפך. ההבדל בזיהוי האדם את עצמו כגוף או כנשמה הוא הבדל במהות. בזיהוי מה הוא האדם בעצם – בעצמיות הפנימית שלו.
כל האמת מאחורי החזרה בתשובה - הרהורים לפרשת ניצבים
כשדוד בן גוריון התווכח עם משה שרת על תפקיד האו"ם בהקמת המדינה לא היה בסביבתם ספר תנ"ך. כך או כך ולפני שאנו קובעים עמדות נחרצות בענינים הקשורים לעם ישראל מומלץ לפתוח תנ"ך. זה ימנע מאיתנו אי נעימות.
פרשת פנחס
הרב רז מקהילת "ואני תפילה" בפרוש השבועי שלו - הפעם על פרשת פנחס
חכמת התרנגולת
08/03/18 הרב אהרן לוי

כה עצום כוחה של הליצנות עד שהיא מסוגלת לדחות בקש ובגבבה דברי אלוקים חיים. משולה מידה זו לשיריון קשקשים משומן. כשם ששריון זה הודף מעל לובשו את החיצים המשוננים הנורים לעבר, כך מגינה הליצנות על בעליה ונודפת מעליו את חיצי המוסר והביקורת. לפיכך כאשר בקשו "משכילי" אירופה להתנגח בתופשי התורה ולהכות בכרם בית ישראל לא תפשו בידיהם אלא את נשק הליצנות, גם משום שלא היו יכולים לחכמי ישראל ולעומק מחשבתם וגם מפני טבעה של הליצנות, שעל אף ריקנותה ושטחיותה חודר ארסה לנפש האדם כארסו של עכנאי ומכישו.

מדי שבת בשבתו לאחר שהיה הרב מסיים את דרשתו היה עולה "טוביה כוייפר" אל בימת בית הכנסת ובכוח חקיינותו היה חוזר על דרשת הרב בשלמותה, מילה במילה ממש. ואם תשאלו מה רע בכך? אשיב לכם אף אני בשאלה. ומפני מה עוסק "טוביה כוייפר" בדברי תורה והלא כופר הוא? אלא שתשובת שתיהן אחת. לחקיינותו של "טוביה כוייפר" הייתה נלווית אחותה הסוררת של הכפירה – הליצנות. בעזרתה היה "טוביה כויפר" ה"משכיל" מנסה לקרר את תוצאות הדרשה ולחלל את קדושתה. 

"ראו" - היה נוהג טוביה לומר בסיום "דרשתו", "מה הבדל יש ביני ובין הרב? זה מדבר ואני מדבר, ולא שדברים אחרים אני אומר אלא אותם דברים ממש כנתינתן מפיו הלא כן?". "אם כן" - היה מטעים דבריו בניגון למדני, "מדוע בזים אתם לי והרי רוחב ידיעותיי כידיעותיו של הרב דכאן ומדוע אותו תכבדו ובי תמאסו?". וכשהיו יוצאים דברים אלו מפיו של הפוקר, היו בני הקהילה כובשים פניהם בקרקע ושותקים. מדוע?, משום שמלבד מתנת החקיינות לה זכה מידי ההשגחה זכה טוביה דנן במתנת שמיים נוספת ואם לא שחושש הייתי לעצמי הייתי רומז כי מתנה זו נחה לה בשתי זרועותיו החזקות ודי לחכימא ברמיזה ואכמ"ל.

בצר להם פנו בני הקהילה אל רבם הנערץ ושטחו בפניו את כאבם על עלבונה של תורה ועל ביזויו. הרב שמע את דבריהם והבטיחם כי בשבת הקרובה ישיב לו ל"טוביה כויפר" כגמולו. לפי שיצאה חוצפתו של "טוביה כוייפר" מכלל בזיון הרב ונכנסה בכלל בזיונה של תורה, ואם על בזיונו רשאי הוא למחול, מיהו זה ואיזהו הרשאי למחול על עלבונה של תורה? וכי שלו היא?.

בשבת קודש דרש הרב כמנהגו אולם לאחר שסיים את דבריו לא יצא כהרגלו מבית המדרש אלא התיישב במקומו, ממתין ל"הצגתו" של המשכיל הכפרי. "טוביה כויפר" עלה כהרגלו אל הבימה היטיב את בגדיו והחל חוזר על דרשת הרב מילה במילה. הרב האזין לדבריו בקשב רב ואף חייך כשחיקה "טוביה כוייפר" את תנועותיו. לאחר שסיים את "דרשתו" פנה טוביה אל הציבור ושאל כדרכו - "נו... מה תאמרו? מה הבדל יש ביני ובין הרב?". 

הרב קם ממקומו ועלה אל הבימה., דממה השתררה בבית המדרש. 

"שאלה טובה שאלת טוביהל'ה" פנה הרב לטוביה החצוף, "אלא שכדי להשיב לך אבקש לשואלך שאלה". "שאל רבי שאל" - לעג טוביה. 

וכה אמר הרב – "מתוך שטוען אתה כי אין הבדל בינינו הרי שמן הסתם הינך מצוי היטב בדיני כשרות עליהם אנכי אמון. ובכן אמור נא לי טוביהל'ה, כיצד זה יתכן כי תרנגולת שנשחטה בסכין כשרה, לפי כל ההידורים והחומרות, נמלחה כדת וכדין ואף על פי כן תיאסר באכילה כשאר נבילות וטריפות?" 

טוביה שתק, אימץ את מוחו עד שקמטים נחרשו במצחו, חשב וחשב אך תשובה לא הצליח להשיב.

"ובכן טוביה אשיב לך". - נזף בו הרב בחריפות. "אפשר שתישחט תרנגולת בסכין כשרה, על ידי שוחט ירא שמים, תיבדק בכל הבדיקות הנדרשות ותימצא כשרה ומהודרת ואף על פי כן תיאסר באכילה וזאת משום שנתבשלה בקדירה טריפה!. אתה מבין טוביה? אותה תרנגולת, אותו שוחט, אותה סכין, זו טריפה וזו מהודרת. מכאן אתה למד כי גם לסיר בו נתבשלה התרנגולת נודעת חשיבות רבה המשפיעה על כשרותה". 

"האזנתי לדרשתך ואמת דיברת, לא הוספת ולא גרעת מדברי מאומה, אלא שההבדל בינינו הוא ה"כלי" בו נאמרו הדברים. אפשר שיאמר אדם דברי תורה כשרים למהדרין אלא שמתוך ש"הכלי" טרף נטרפו דבריו". 

הרב סיים את תוכחתו וטוביה ירד מן הבימה אבל וחפוי ראש.

קדושה על תנאי
על פי השקפת היהדות אין המטרה מקדשת את האמצעים וכאשר אלו פסולים, פסולה אף המטרה עצמה עד שאמרו חז"ל "ספר תורה שכתבו מין יישרף" וזאת למרות שנכתב כהלכתו. בהענקת הכשרות אנו מצווים לבחון לא רק את התוצאה – ספר תורה, אלא אף את האמצעי – מי כתבו. ומתוך שנכתב בידי אדם הכופר באמיתותו אין הוא נכנס בשערי הקדושה עד שאין איסור לשורפו. וכשם שכתיבתו כך אף לימודו כך. 

לימוד התורה הינו מצווה חשובה השקולה כנגד כולם שכן מתוכו אפשר ויגיע האדם לרום מדרגתו הרוחנית אלא שגם במקרה זה אין אנו מסתפקים במעשה והדבר תלוי בכוונה. בעוד הכוונה הטהורה תוביל את הלומד אל פסגת מדרגתו הרוחנית, תדרדר הכוונה הפסולה את בעליה אל תחתית השאול. כמובא בתלמוד:"אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה? זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה!... אמר רבי שמואל בר נחמני רבי יונתן כתיב "פקודי ה' ישרים משמחי לב" וכתיב "אמרת ה' צרופה" - זכה משמחתו, לא זכה – צורפתו... זכה צורפתו לחיים לא זכה צורפתו למיתה".

על החשיבות הרבה שמייחסת תורת ישראל לאמצעים המשרתים את האדם בדרכו אל הקדושה ניתן ללמוד בפרשת ויקהל. 

אומנות הקדושה
בתארה את עבודת הכנת כלי המשכן חושפת התורה בפנינו את התכונות הנדרשות מן האומנים שהופקדו על יצירתם וזה לשונה:"וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר ציוה ה'". חכמת לב זו אין אנו יודעים מהותה אך ברור כי היא מהווה תנאי הכרחי להשתתפות בעליה בייצור כלי המשכן באשר היא חוזרת ונשנית שוב ושוב בפרשה זו.

גם כאשר עוסקת התורה בתכונותיו הייחודיות של בצלאל בן חור המנצח על מלאכת האומנים אין היא מתארת את יכולותיו האומנותיות אלא דווקא את תכונותיו הרוחניות וכך נאמר שם:"וימלא אתו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה:ולחשב מחשבת לעשת בזהב ובכסף ובנחשת...ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן:מלא אתם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש...".

מתיאורים אלו עולה כי כדי להימנות על אומני המשכן נדרש האדם ל"רוח אלוקים", ל"חכמה תבונה ודעת" וכן ל"חכמת הלב" המובאת לעיל, ומה באשר ליכולות האומנותיות? בכך אין התורה עוסקת כלל וכלל. האין בכך תימא?. כדי להבין את הסיבה לכך יש לנו להתחקות אחר ביאור התכונה המסתורית "חכמת לב" ולהבין מהותה. הבנה זו יש בה כדי להאיר סוגיה זו באור יקרות.

חכמת היראה
בביאורו "העמק דבר" מבאר הנצי"ב מוולוז'ין זצ"ל את משמעותה של חכמת הלב וזה לשונו:"החכמה אין מקומו בלב כי אם במוח. כל מקום דכתיב "חכמי לב" הביאור - יראת ה'. שהוא ראשית חכמה ומקומה בלב כידוע... גם זה אמר לכל עדת בני ישראל דאפילו מי שאינו לומד תורה אלא שהוא חכם לב היינו חכמת יראת ה' ומי שנגע יראת ה' בלבבו יבא ויעשה ויהי ה' אלוקיו עמו אף על גב שלא למד אומנות זו".

מדבריו עולה כי בעוד לצורך ייצורם של שאר כלים נדרשת אמנות הייצור בלבד, לבניית כלי המשכן נדרשת יראת שמים דווקא, עד שהיא חשובה אף יותר מחכמת האמנות. בכוח יראת שמים זו יזכה בעליה לחכמת הצורפות וכו'. אלא שגם ביאור זה אומר דרשני שכן מה לה ליראת שמים ולחכמת האומנות?.

תשובה לשאלה זו מובאת בביאור הנצי"ב במקום אחר. בביאורו לציווי עשיית בגדי אהרן הכהן מרחיב הנצי"ב את דבריו ומבאר את הסיבה בעטיה נדרשו אמני המשכן ליראת שמים. וזה לשונו:"שמאחר ונצטווה אהרן להתקדש נתן הקב"ה לו בגדי קודש שיסייעו לו לדבר. וידעו שכל דבר שבקדושה לבד שטעון עשיה לשמה על פי דין. עוד כל מה שמכינים יותר הפעולה לשם קדושה. מועלת יותר לתכליתה. מסיבה זו נצטווה משה שיזהיר לאומנים שהם בעצמם יראי ה' לעשות הבגדים באופן שיועילו יותר לקדשו. ובאשר הוא דבר שבלב על כן הקדים לומר להם אשר מלאתי את אהרן רוח חכמה והוא יבין וישכיל מכוח הבגדים איך שהם פועלים על לבו. היאך נעשו. ומסיבה זו נצטווה בזה משה בעצמו שידבר אל כל חכמי לב. ולא בצלאל שזה הפרט אינו נוגע לחכמות המלאכה אלא לחכמת המוסר".

בדבריו אלו מציג בפנינו הנצי"ב זצ"ל יסוד רוחני חשוב מאין כמותו. הוא קובע כי בעוד לייצורם של כלי חולין נדרש האומן ליכולות מקצועיות ומעשיות בלבד, לייצורם של כלי קודש נדרשת ממנו כוונה טהורה. כוונה זו היא שתקבע האם יקדש הכלי את המשתמש בו או לא. אלא שגם קביעה זו לוטה בערפל שכן אין אנו יודעים מהי קדושה זו, מה תפקידה, וכיצד זה משפיעה כוונת האומן על קדושתו של הכלי? 

ריקוד המחשבות
בעולמינו החומרי מותנה חיבורם של שני עצמים בצמצום המרחק המפריד ביניהם. כאשר מחבק האדם את חברו מלמד הדבר על חיבור הגופים. ומה בדבר המחשבות? האם ניתן לחבר בני אדם במחשבותיהם?. לכאורה לא, שהרי מופשטת המחשבה מכל מימד חומרי, אינה מוגדרת במקום ובזמן, ואף למדידה אינה ניתנת? וכיצד זה נדביק מחשבות זו לזו, ובאיזה דבק?. 

קצה החוט לפתרון התעלומה נעוץ בשאלה האם נצליח לגלות נקודת חיבור כלשהיא המחברת בין המחשבה המופשטת לבין המימד החומרי. אם נצליח במשימתנו יסייענו הדבר ללכוד את המחשבה החמקמקה והמופשטת בחושינו החומריים ולמששה בחושינו. הבה ננסה.

ראשית נאמר כי על אף שהמחשבה שכשלעצמה מופשטת לחלוטין מסממני החומר, עדיין היא נאחזת במציאות החומרית - מעשיו של האדם. מעשי האדם החומריים הינם פרי המחשבה הם וממנה הם באים. הוי אומר: מחשבתו של החייט נתפשת בבגד אותו הוא תופר ומחשבתו של הנגר הופכת חלק בלתי נפרד מן השולחן אותו בונה. כאשר אנו מתבוננים על בול העץ שהפך לשולחן אנו יודעים כי לא נתרחש הדבר אלא מתוך מחשבתו של הנגר אלא שמעשיו הם שהוציאו את מחשבתו מן הכוח אל הפועל. אמור מעתה: כל עוד עומד השולחן על תילו טומן הוא בתוכו את מחשבת הנגר. טול מן השולחן את מחשבת הנגר והוא ישוב להיות בול עץ גולמי וגס.

יסוד זה מכונה "מחשבת הפועל בנפעל" והוא מלמדנו כי מעשי האדם משמרים את מחשבותיו ומעניקים להם תוקף חומרי הנקלט בתודעתנו החושית. מעתה יש בידינו קצה חוט להדבקת המחשבות. כאשר מתבונן האדם ביצירת הנגר ויורד לסוף דעתו ומשיגה במחשבתו הופכת מחשבתו לכזאת הזהה בידיעותיה למחשבת הנגר וזהו חיבור המחשבות. נמצאנו למדים כי בעוד לחיבור העצמים הגשמיים נדרשים אנו לצמצום המרחק, לחיבור המחשבות נדרשת שלימות ההשגה. התאמה זו היא המחברת את מחשבות המתבונן והנגר והיו לאחד וזהו סוד ה"דעת" ככתוב "והאדם ידע את חוה אשתו". 

סוד הדביקות
לאחר שעמדנו על תובנה זו רשאים אנו לומר כי כשם שהשגת תכלית מחשבתו של הנגר מביאה את המתבונן לדביקות בנגר ובמחשבתו, השגת מעשה הבריאה תוביל את המתבונן להדביק את מחשבתו במחשבת הבורא. השגה זו נקראת בפי חכמינו – דביקות!.

יסוד זה - "מחשבת הפועל בנפעל" יש בו כדי ללמדנו את סיבת חובתנו בקיום המצוות ואף להורות את המקור ממנו יונקים החיים את קדושתם. שהרי מפני מה נתקדשו החיים? במה שונים חייהם של בעלי החיים מחייהם של בני האדם? מפני מה אוסר ערך קדושת החיים את נטילת חייו של אדם בעודו מתיר ליטול חיי בהמה?. אלא כך הוא ביאורם של דברים. בנתינת החיים בגוף האדם מתגלה לעינינו מחשבת הבורא החפץ בחייו של האדם ומתוך שזהו רצונו, מקדשת הבנה זו את חייו של האדם. לעומת זאת בהתרתה את אכילת בשר בעלי החיים מגלה התורה כי אין מחשבת הבורא חפצה בחייהם כשלעצמם ורק לצורך האדם נבראו. בהתרת בשרם פקעה אף קדושת חייהם וזהו שנאמר: "מבשרי אחזה אלוה". 

מתוך התבוננות בבריאה ובתפקידה למד המתבונן על מחשבת הפועל - בורא העולם ומתוך כך הוא מדבק את מחשבתו במחשבת בוראו והיו לאחד. והדברים עמוקים אף יותר אלא שאין ידי משגת הבנתם.

קדושת ה"כלי"
כאשר מצווה הקב"ה את משה על בניית המשכן וכליו ועל הכנת בגדי אהרן, השיג משה בדעתו הטהורה את תכלית מחשבת הבורא אלא שלצורך יצירתם הוא נדרש אל האומנים. הצלחתם של אומנים אלו לא נמדדת בכישרון מעשיהם אלא דווקא בהשגתם את מחשבת הבורא בציוויו ובהדבקת מחשבותיהם במחשבתו. השגה זו היא שתפיח קדושה בדוממים אלו ותכשירם לתפקידם. לשם כך בחיפוש אחר בעלי המלאכה נדרש משה לאומנים "חכמי לב" ויראי שמים, תכונה זו בלבד היא שתעזרם להשיג את מחשבת בוראם. השגה זו היא שתקדש את המשכן וכליו ואת בגדי אהרן. 

בציוויו למשה מלמדו הבורא כי למחשבתו של האומן נודעת חשיבות רבה באשר היא מותפשת בכלי אותו הוא יוצר. מחשבה שעתידה להשפיע באופן משמעותי על המשתמש בכלים אלו. כאשר עוסק האומן במחשבות קדושה בעת יצירתו ישפיעו אלו על המשתמש בכליו. לעומת זאת כאשר מחשבות שאינן טהורות טורדות את מוחו בשעת יצירת הכלים, תשפיע טומאת מחשבותיו על הכלי וממילא אף על המשתמש בו. 

בימינו, כאשר מוטלת התורה בקרן זווית וכל הרוצה ליטול את השם בא ונוטל, יש לייחס חשיבות רבה ל"כלי" המשפיע תורה דהיינו למורה המלמד. יש לנו לידע כי למדרגתו הרוחנית של המורה ולטהרת מחשבתו השפעה מכרעת על התפתחותם הרוחנית של תלמידיו ועל התקדשותם עד שאמרו חז"ל "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו". 

למרות ההערכה שאנו רוחשים לכמות הידע התורני ולאיכותו בכל רבדי התורה ומכמניה מן ה"פשט" ועד ה"סוד", עדיין אין בכך כדי לכנות את בעליו "דומה למלאך ה' צבאות". ידיעה זו גולמית היא ואין היא מעידה על קדושתו וטהרתו של המלמד. מה שיקבע את מדרגתו הרוחנית זו קדושת מחשבתו של המורה הלא היא יראת השמים "חכמת הלב". אם זכה הרב להדביק את מחשבתו במחשבת הפועל הריהו כ"מלאך ה' צבאות" ועל כן "תורה יבקשו מפיהו" וזאת לפי שפיהו כפי הגבורה.

אלא שאליה וקוץ בה. גם להבנת יסוד זה נדרשת מן האדם יראת שמים וזר לא יבין זאת. וכבר אמר הרב ל"טוביה כוייפר" כי אפשר ותשחט התרנגולת כהלכה ובסכין כשרה, תומלח בהידור ותיבדק בעיון ועדיין בשם טריפה תיקרא באשר בושלה בסיר שאין מחשבתו טהורה.

ועל כך נאמר "אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל! לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים"


לא נתקבלו תגובות לרגע זה
נושאים ראשיים
סיכומי הרצאות
סיפורים
הפרשת חלה
בריאות
יום העצמאות
גמרא
כללי
גדולי ישראל
הלכות
הופעות
תורה ומדע
עבודה פנימית
חסידות
פרשת שבוע
שבת קודש
חגים ומועדים
חינוך ילדים
זוגיות ונישואין
 
חברה לבניית אתרים בניית האתר