רציתי לשתף אתכם בסיפור מופלא על סבא של אשתי רבי אריה לייב גולומבק זצ"ל, יהודי פשוט, תם וישר, שהיה מרבה לעורר את הסובבים אותו על מעלת עניית "אמן" על כל ברכה. בסוף ימיו חלה רבי אריה במחלת אלצהיימר ל"ע ואושפז בבית חולים גריאטרי, וכדרכה של מחלה זו אט אט התדרדר מצבו, עד שבשנתיים האחרונות לחייו הקשר בינו לבין סביבתו נותק לחלוטין...!
במוצאי יום כיפור שנת תשס"ו (2006), השנה האחרונה לחייו, בא בנו לבקרו בבית החולים. האחות שראתה את הבן, פנתה אליו ושאלה: "האם זה אביך?" משהשיב בחיוב, סיפרה לו דבר מופלא: בערב יום כיפור היא באה כדרכה לתת לאביו זריקה, ולפתע זעק רבי אריה לעברה "יום כיפור היום! יום כיפור!". אותה אחות היתה רחוקה מאד מיהדות, אך הדבר השפיע עליה עד מאד. היא הזדעזעה - אדם במצבו, אשר שר השכחה שולט עליו ובכל זאת יום הכיפורים בוער בעצמותיו!!!, המשיכה האחות וסיפרה כי מיד קיבלה על עצמה להפסיק לעבוד בשבתות וחגים, וכבר ביום כיפור הזה ביטלה את התורנות שהיתה מיועדת לה!
ידוע מה שאמר אחד התנאים "ראיתי בני עלייה והם מועטים". ויש כאלה חושבים ש"בני עלייה" הם אנשים בעלי מדרגה, רבנים או צדיקים. אבל הפירוש הנכון יותר ש"בני עלייה" הם אלו שבעלייה מתמדת כל הזמן, אנשים פשוטים, תמימים, שלא מחכים להזדמנויות כמו יום כיפור/ראש השנה וכו' כדי לעשות חשבון נפש, הם מנצלים כל רגע כאילו הוא הרגע החשוב ביותר. את המוסר השכל הזה כדאי לקחת איתנו ולשים לב שאלו שאכן יישמו את זה וחיו כך, זכו שכל השנה היה זה אצלם "יום כיפור"... ואפילו כשתאי העצב במוח כבר מתו, הגוף היה כולו קודש.
(כותב השורות לזכרו, הרב אברהם להב, רב מדרשת שורשים)
הרשמה למשפחה
כניסה לחברים
