שעת מלחמה... המובחרים שבעם ישראל מוסרים נפשם למען העם ונוחלים ניצחון. הם מעלים בשבי רכוש וכמה אוייבים. ביניהם, אשה נכריה נשואה, יפת תואר ויפת מראה. וכאשר יש מי שמעוניין בה (חרף היותו נשוי ג"כ) באה התורה ומתירה לו לקחתה. ומה הנימוק? "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור". ויש המשך לסיפור הזה: "אבל אם נשאה סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה". ולכאורה לא מובן, אם התורה יודעת שנישואין אלו יובילו לכישלון חרוץ שכזה, א"כ למה לתת לזה יד?

אלא רואים מכאן כמה כוחו של הפיתוי רב, עד שירדה התורה לסוף דעתו של האדם שבשעת מלחמה אינו יכול לעמוד בניסיון זה, ולכך התירה לו. ומשמע שבכל שאר איסורי התורה יכול אדם לעמוד בהם, ושום תירוץ לא יתקבל.

ומה מבינה התורה ביצר האדם? ניתן דוגמא. ע"פ ההלכה אסור לאשה ללכת עם בגדים בצבע אדום, משום צניעות שזה מושך את העין. ותשאלו מי קבע?? היום יש צבעים לא פחות יפים: ירוק, ירוק זית, ירוק שמן זית וכו'. אבל התפרסם מחקר ב"סיינס" (Science - כתב עת אקדמי של האיגוד האמריקני לקידום המדע) שרוב הגברים חושבים שאשה בצבע אדום נראית טוב יותר, וכן באומנות-לחימה מי שלבש צבע אדום ניצח יותר ממי שלבש כחול. והמסקנה היתה – שהצבע האדום משדר יותר עוצמה...  כך שאפשר לסמוך על חכמינו גם בזה..

כוחו של יצר התאווה (בינו לבינה) הוא עצום. מצד אחד התאווה היא דבר הכרחי שברא ה' בשביל קיום המשכיות הנבראים. אבל גם לה מוכרח שיהיה גבול. ידוע ע"פ חכמי הקבלה כי באדם יש ד' יסודות, ויסוד המים מכוון כנגד הרגש והתאווה (כך למשל מי שמתרגש מאד יורד לו דמעות), ובאמת המים הוא יסוד חיוני כי מים זה חיים, אלא שגם זה צריך גבולות. ומשום שדור המבול לא שלטו על תאוותיהם, ממילא גם יסוד המים בעולם לא נשלט [מידה כנגד מידה] ופרץ ובלע אותם חיים.

אדם שנשלט בידי תאוותיו לא יוכל  לקחת שיקול דעת על מעשיו. כך גם בפרשת "יפת תואר" שהוא לוקח אשה נכריה ונשואה, אך סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה שיהרג בדמי יומיו. ומפרשים צדיקים כי הפס' "כי תצא למלחמה..." רומז למלחמת היצר. ומשום כך פתח הכתוב בלשון רבים "על אוייבך" וממשיך בלשון יחיד "ונתנו...", כי ליצה"ר יש כמה פנים, פעם ייאוש מהחיים ופעם עצבות, ופעם תאווה לבד. והמשותף לכולם הוא אחד – היצה"ר.

ויש גם הבטחה. "כי תצא למלחמה.. ונתנו ה' אלוקיך בידך!" מי שיוצא למלחמה כנגד היצה"ר באמת, מובטח לו שיקבל סיוע משמים להצליח דרכו, וכמ"ש "הבא להיטהר מסייעין בידו"!!. ועפי"ז פירש הבעש"ט זיע"א את המשך הפסוק "ושבית שביו" דהיינו - תלמד ממנו לקח, כמו שהוא בא אליך בתחבולות ובעקשנות כדי לשבות אותך, כך אתה תנהג עימו בחכמה כדי להביס אותו.

יש במדרש רבה מעשה בכלב אחד ברומא שרבץ לפני הנחתום והתחזה כמתנמנם עד שהמוכר עבר לפניו עם המגש והכלב זינק והפך אותו. ומייד גירשו את הכלב ואספו את כל מה שהיה על המגש, והתנחמו בזה שהצליחו להציל הכל חוץ ממאפה אחד שהכלב לקח. אך מה שלא ידעו – שזה היה כל כוונתו של הכלב מלכתחילה...  וזה כמובן משל ליצה"ר, שאיננו מבינים כמה הוא מוכן להפוך עולמות ולהשקיע תחבולות כדי להשיג "חטא" אחד של האדם. ולכן גם האדם צריך להשיב בחכמה כמ"ש "בתחבולות תעשה לך מלחמה".

ומספרים על יהודי, ערבי ונוצרי ששיחקו "פוקר" בארה"ב (מחוץ ללאס וגאס) ולפתע נכנס שוטר מהfbi, והוא שואל את הנוצרי "למה שיחקת פוקר?". הוא משיב "לא שיחקתי", אומר לו השוטר אתה מוכן להישבע ביש"ו?", והנוצרי מוכן. אח"כ הוא פונה לערבי בשאלה "למה שיחקת פוקר?" והוא משיב "לא שיחקתי", אומר לו השוטר אתה מוכן להישבע במוחמד?", והערבי מוכן. אח"כ הוא פונה ליהודי ושואל "למה שיחקת פוקר?" והוא משיב "לא שיחקתי", אומר לו השוטר אתה מוכן להישבע במשה רבנו?", והיהודי משיב "למה להישבע?? אם שני אלו לא שיחקו, אז מי אני שיחקתי, עם עצמי...??"

וידוע מה שכתוב בחז"ל "איזהו גיבור הכובש את יצרו". ולכאורה מה הכוונה "יצרו", היה צ"ל "את היצר הרע"? - אלא שלכל אדם יש יצר-הרע שונה משל חבירו, וקל לאדם לזהות נקודות חלשות אצל חבירו, וקשה לראות את מומי עצמו, ולכן כתוב הכובש את "יצרו", כי זאת החכמה.

ובאמת לשפוט את השני זה קל. מספרים על שני מפקדים ב"חמאס" שאיבדו את הנשק שלהם, ושיתפו אחד את השני בתקרית. ומפני הכבוד שרכשו לחוקה הם החליטו שאי אפשר לעבור ע"ז לסדר היום, ומאידך אי אפשר שהדבר יתגלה, אז הם ישפטו אחד את השני. מתיישב האחד על כסא השופט ושואל את חבירו-הנאשם "למה איבדת את הנשק?", והוא משיב "לא בכוונה". אז פוסק השופט "אם כך, אני גוזר עליך קנס 250 ₪". ומייד הם מתחלפים ואז הנאשם יושב על כסא השופט ושואל את חבירו "למה איבדת את הנשק?", והוא משיב "לא בכוונה". אז פוסק השופט "אם כך, אני גוזר עליך עשר שנות מאסר בפנים!". חבירו תמה "אבל אני פסקתי לך רק קנס כספי קטן??", והוא משיב לו "מצטער, זה כבר מקרה שני להיום..."

וצריך לדעת כי הקב"ה לא מנסה את האדם בניסיון שאין לו כח לעמוד בו. רק שלפעמים האדם לא מאמין שיש לו את הכח. ושמעתי מרב אחד שציין לגמ' במסכת ב"ב (דף לד) בדין "ההוא ארבא". היה אדם אחד שהיה לו יאכטה 10 מטר שעגנה במרינה. יום אחד הגיע איזה בריון והחליט שהיאכטה שלו. ובאין ברירה פנו לדין תורה. אבל מאחר שלא היה לבריון ראיות ברורות, וגם לבעל היאכטה לא היה שטר בעלות או חזקה עליה, אז פסקו בבית הדין "כל דאלים גבר" – החזק ינצח. ולכאורה הדבר צריך ביאור, שהרי אם אחד מהם הוא מר-עולם 2013 והשני גיבן עם משקפי קריאה מס' 5, אז אין כל הצדקה שהחזק הוא שיטול את היאכטה??. אלא אומרים רבותינו בנימוק הפסק (הרא"ש ב"מ דף ב) "שמי שהדין עימו מוסר נפשו להעמיד שלו בידו, יותר ממה שמוסר האחד נפשו לגזול". וזהו מוסר השכל גדול - שאם האדם שלם עם בחירתו והוא מוכן להילחם בעד האמת הפנימית שלו, אז הוא יוכל גם לנצח את היצה"ר כמה גדול וחזק שיהיה!

[נמסר ב"שבת-שורשים" בתל אביב בפרשת "כי תצא". לתגובות או שאלות ניתן לפנות למייל avraham.lahav@gmail.com]