לעיתים תכופות מוצאים אנו את עצמינו פוזלים לעבר תרבות הגויים. חכמת העמים מרשימה אותנו. מנהגי הנכרים מושכת אותנו. תסבוך אינטימי מתנהל בתוככי נפשינו כאשר אנו קולטים פרסומת שלהם, או שיר המתנגן ברקע ברחוב עיר.

במוצאי שבת קודש אנו מברכים - הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה: בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל. עלינו לברר מהי הבדלה זו, ומה אכן נדרש מאיתנו בקביעה זו.

למדים אנו בגמרא (גיטין ז.) בעל החפץ לגרש אשתו ונתן גט בידה אלא שמחזיק בחוט הקשור לגט הלז. הלכה היא, שאם חוט זה עשוי מחומר חלש ויתנתק כאשר ימשוך אותו –אזי אין היא מגורשת. אמנם אם יש בחוט כח למשוך את הגט –גט זה נקבע כפסול. טעם הדבר נתפרש בתלמוד שצריכים אנו "כריתות". וגט זה אינו כורת מאחר והבעל עדיין קשור עם אשתו.

לשונו הצח של רש"י זורק אור יקרות על שאלתינו: כריתות - הבדלה, שיהיו מובדלים זה מזה, והרי אגודים הם בחוט זה. ע"כ. הנה מרש"י למדנו הגדרה נפלאה – הבדלה פירושו שהחלק האחד נכרת ונפרד לגמרי מהחלק האחר. ולפי כלל זה, לאור ברכת ההבדלה נלמד שעלינו להתרחק מן הגויים שתהא -כריתות, ליצור -הבדלה.

אלא שעלה במחשבתי לתהות על קביעה זו מדברי חז"ל הידועים: חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין (איכה רבה ב,יב). וא"כ יש מקום ללמוד חכמה זו מן הגויים. וידוע שנקטו הרמב"ם ורבינו בחיי הלכה למעשה שיש ללמוד חכמת הפילוסופיה מן הנכרים (ע' הקדמה ללב טוב על חובת הלבבות שהאריך לבאר את השיטות). ואם מתבקשים אנו להיות כרותים מכל שייכות לעכו"ם, היאך נתחייב לדלות ממי חכמתם?

כאשר נעיין בדבר נמצא תושיה. בגמרא התבאר שחוט כל שהוא אינו מעכב את הגט. אלא הפסול בכריתות נוצר רק כאשר יש בכח החוט למשוך אליו את יסוד העקרון שמבדיל בין הצדדים. הגט הינו

חלות הגירושין, היכולת למשכו בחזרה מראה שלא הפרדנו בין הקטבים כראוי.

היהודי הפשוט, בטבעו נמשך אחר כל מיני דברים נוצצים המבצבצים ברחובות הארץ ומתוסכל מכך שהוא הרי אמור להיות שונה. אכן, עבודה רבה ניצבת בפני כל יהודי באשר הוא שם, להתמודד עם בעיות אלו ולגדור עצמו בכל מה שיכול. והיעיל ביותר הוא למצוא ביהדות את הדבר המושכו בנכריות. ואמנם אין זה פרקטי בהרבה מצבים. מה יש ברשותו לעשות.

למדנו מדברי הגמרא ופירוש רש"י, שכל עוד אנו עסוקים ומתעניינים במקורות זרים, עדיים אנו מובדלים מהם. אלא שברגע שאנו נכנסים אל דבר שבכוחו למשוך אותנו חוצה, הס מלהזכיר, חובתינו ליסוג אחורה, כברוח מן האש. כל עוד המוזיקה, החכמה, הספרות הנכרית נלמדת עם ההסתייגות הדרושה, ואדם נזהר שלא להמשך אליה, שרי ליה, הותר לו.

עוד נקודה ברצוני להבליט: תורה בגויים אל תאמין. לשון "תורה" שורשה בהוראה, שמורה דרך חיים. הצורה לחיות ומנהגי אנוש, לא נוכל לדלות ממשאבים זרים. אף שלימוד מנהגיהם נניח שאינו מביא לידי מעשה. מ"מ התורה לימדתנו שאין הדבר עומד במבחן המציאות. לא יתכן שהנכרים יוכלו ללמדינו דרך חיים נכונה.

כפי הבנתי, רוב רובם של ההשפעות שאנו מקבלים מן העכו"ם מביעים הזדהות עם התנהלות חיים מסויימת. בכח תמונה נוצצת אחת להעביר מסר חזק, החודרת עמוק לתודעה שלנו, גם בלי שנרצה. איני יודע אם מסר זה הינו בגדר חוט שבכוחו למשוך אל רשותם, או לא. אמנם ברור שבתמונה זו משתקפת מבט כולל על התנהלות חיינו. חיי הפקרות ללא מעצורים. התנערות מכל אחריות, והליכה אחר רגשות של פעימת אותה השנייה.