שורשים
כי יש משהו בפנים.
תרומות מפה וחניה אודות שורשים צור קשר
‏יום שלישי ‏17 ‏יולי ‏2018  ו' בתמוז, תשע"ח
הרשמה למשפחה   כניסה לחברים  
ראשי \ מאמרים \ בריאות \ פשיטות ותמימות
שאלות קשורות
גניבת סיגריות

האם מותר לי לגנוב בסתר את הסיגריות של אבי/אימי כדי להפחית בעישון שלהם? מה קודם למה ?? כיבוד הורים או "ונשמרתם"? אשמח לתשובה מפורטת ומעמיקה. תודה

דג עם גבינה וחמאה

שלום, רציתי לשאול אם מותר לאכול דג עם גבינה או עם חמאה? אני ספרדית

האם מותר לעשן סיגריה בצום עשרה בטבת?

האם מותר לעשן סיגריה בצום עשרה בטבת?

מאמרים דומים
עבודת ימי ספירת העומר
היום 24 יום לעומר - תפארת שבנצח בכדי לנצח (ממידת הנצח) את היצר שלנו, צריך לנהוג בדרך המלך שהיא דרך הממוצע: הרמב"ם כתב שבכל המידות ילך האדם בדרך המיצוע, אלא שאם נטה לאחת משתי הקצוות, אז מן ההכרח לו להטות עצמו לקצה גבול השני, וכך ירגיל את עצמו לאט לאט לעמוד על דרך המיצוע, ואמרו חז"ל איזה דרך ישרה, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם - ופרשו שזוהי דרך המיצוע - וזה מה שמראה לנו מידת התפארת שבנצח. קיניין תורה - "באמונת חכמים", בעקבות החכמה החכמה מניעה את גלגלי העולם קדימה. אם רוצים באמת לרכוש חכמה, צריך לצאת ולחפש אחריה באופן מעשי. יותר חכמה משמעותה יותר חיים, יותר משמעות ויותר הנאה. "איזהו חכם? הלומד מכל אדם". צריך לקחת את החכמה ברצינות אבל גם לבדוק בזהירות כל חכמה מה טיבה. כשפוגשים אדם כדאי לשאול את עצמנו, איזה דבר שעשוי להיות משמעותי עבורי, האדם הזה יודע?
פרשת בשלח – מי מתכופף למי
כותב דוד המלך בתהילים שבצאת ישראל ממצרים, ים סוף לא רק נבקע לגזרים אלא הוא נס – היינו ממש ברח! "הים ראה וינס הירדן יסוב לאחור" (תהילים קיד). אך כתוב כאן שהים נס משום שהוא ראה משהו. מה הוא ראה?
מפגש פסגה בסופר מרקט
לעיתים תכופות ההקפדה על כשרות המזון מהווה נקודת חיכוך בין החוזר בתשובה לסביבתו הקרובה. האם ישנה דרך למנוע זאת? והאם הונגרים חוששים מעין הרע? על הקשר בין כשרות המזון וטהרת הנפש. (פרשת שמיני)
על מה אבדה הארץ
בס"ד על מה אבדה הארץ? את השאלה הזו שואל ירמיה הנביא שהתנבא על חורבן בית המקדש הראשון "מי החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' ויגידה. על מה אבדה הארץ, נצתה (מלשון ציה ושממה) כמדבר מבלי עובר?" (ירמיה ט', יא). כלומר מי חכם ונביא אשר יוכל לגלות לנו את סיבת אבדון הארץ? ממשיך ירמיה בנבואתו: "ויאמר ה' – על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם...." (שם, י"ב)
לחוש נחמה
"לשום (לשים) לאבלי ציון פאר תחת אפר..." המילים הנפלאות הללו של הנביא ישעיה כלולות בתוך מילות נחמה אותן קורא יהודי בסוף יום תשעה באב. המשפט הזה שזור מספר פעמים בתוך אוסף מרגש עד דמעות של עידוד ונחמה בהם מסיים יהודי את אבלותו על חורבן ירושלים. הנביא מספר לנו שעיקר הנחמה היא פאר שיחליף את האפר ששולט על ראשנו בזמן חורבנה של ירושלים מהי הנחמה? מהו הפאר?
פשיטות ותמימות
15/02/11 ארז משה דורון

 

מה העניין של "פשיטות ותמימות"? האם לא צריך להשתמש בשכל?

 
כך כותב רבי נחמן: "חכמות אינם כלום, רק תמימות ופשיטות. גם בתמימות אסור להיות שוטה, אבל אף על פי כן חכמות אין צריכים כלל" (שיחות הר"ן נ"א).

עניין התמימות הוא אכן מיסודות משנתו של רבי נחמן, וכמובא בספרו ליקוטי מוהר"ן (חלק ב´ תורה י"ט): "עיקר התכלית והשלמות הוא רק לעבוד את השם בתמימות גמור, בלי שום חכמות כלל".

בהתבוננות ראשונית בדברים הללו נראה, לכאורה, שהחכמה והשכל שליליים הם, אולם בוודאי שאין הדבר כך, שהלא כבר אמרו חז"ל: "אין דבר שבראו הקדוש ברוך הוא לבטלה", ובוודאי גם לשכל האנושי יש תכלית עליונה וקדושה, ואין השימוש בו מיותר חלילה. רבי נחמן בעצמו מדגיש במקום אחר את הנחיצות לשימוש בשכל וכותב "מצוה גדולה לחדד שכלו, עד מקום שיד שכלו מגעת".

אמנם השימוש בשכל האנושי צריך להעשות בזהירות ובאופן מסוים דווקא. שימוש נכון בשכל - זוהי התמימות. התמימות איננה סותרת את השכל, דווקא היא המסייעת לו שלא יפרוץ מחוץ לגבולותיו המועילים ושלא יגרום נזק. אין התמימות טיפשות או בורות. "גם בתמימות אסור להיות שוטה", מטעים רבי נחמן. ואם הוא מציין אסור סימן שאפשר. אפשר לטעות ולזהות את התמימות עם השטות, עם חוסר דעת, אולם האמת שונה בתכלית - תמימות היא שכל גדול, נעלה לאין ערוך משכלים אחרים.

ועל זה ביקש דוד המלך בספר תהילים (פרק ק"א פסוק ב´): "אשכילה בדרך תמים". אני מבקש ממך, ריבונו של עולם, שתמימותי תהיה תמימות עם שכל, לא תמימות מדומה של שטות.

"תמים תהיה עם ה´ אלוקיך" מצווה התורה הקדושה (דברים י"ח י"ג), ומבאר רש"י: "התהלך עימו בתמימות ותצפה לו... ואז תהיה עימו ולחלקו".
אם "תמים" אז "תהיה עם ה´ אלוקיך".
התמים האמיתי מכוון את כל חכמתו לדבר אחד - התוודעות אל ה´, עילת העילות וסיבת הסיבות, תכלית חכמתו להגיע אל ה´, וכך מסיים גם דוד את תפילתו ("אשכילה בדרך תמים") ושואל: "מתי תבוא אלי?" - לך אני מצפה ואליך רצוני להגיע ("ותצפה לו").
זהו התמים, שרצונו לקרבת ה´ מדריך את חכמתו.

בתורה א´ בליקוטי מוהר"ן ("אשרי תמימי דרך") מזכיר רבי נחמן את יעקב אבינו ותמימותו, ומבאר שם את התמימות כסוג של שכל: "ויעקב איש תם, שהוא בחינת השכל הנ"ל, היינו לזכות להסתכל על השכל שיש בכל דבר", על איזה שכל מדובר שם? "כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר".

גם במעשה מחכם ותם מבליט רבי נחמן את המגוחך והנלעג בחכמה כשהיא הופכת לחזות הכל: התם באותו הסיפור הפך להיות בסופו של דבר, גם חכם גדול, ואילו החכם ירד מגדולתו מטה מטה. ההבדל המכריע ביותר בהתנהגותם ניכר במיוחד בשעה שהמלך (הוא הקדוש ברוך הוא) שולח שליחיו לקרוא להם - החכם אינו מעונין כלל בקריאה זו, עבורו מציאות המלך איננה אלא דמיון ("הדבר ברור ומובן שאין מלך בעולם כלל"). ואילו התם, לעומתו, משהוא שומע את דברי השליח "המלך רוצה שתבוא אליו" - "תכף נזדרז בשמחה, והלך ונסע עם השליח". זוהי התמימות האמיתית - הרצון בקירבת ה´ והנכונות להזדרז בשמחה ולנסוע. להתקרב ולעשות פעולות של ממש כדי להיות במחיצתו.

מי מאיתנו אינו רוצה להיות שמח, מסופק ומלא חיות ככל שניתן?
ומי מאיתנו אינו חווה ללא הרף תסכול, חוסר שביעות רצון ורוגז?

אלפי שנים מנסים בני האדם למצוא את המתכון לאושר ושמחה
ואלפי שנים הם ממשיכים להתחבט, להתייסר ולהתמרמר.

החיים רצופים הפתעות בלתי נעימות באופן מתסכל. כולנו רוצים להיות חכמים, יפים, לשלוט במצב ותמיד לנצח, אבל כמה מאיתנו, אם בכלל, מצליחים להגשים חלום כזה?

כמענה לפרדוקס של המרחק המתסכל בין הרצוי למצוי, מציג בפנינו רבי נחמן מברסלב שתי דמויות אבטיפוסיות: החכם והתם.

מה אנו מעדיפים להיות:
חכמים יודעי דבר או נאיביים וחסרי תבונה?
התשובה כמובן ברורה מראש. אך מה יקרה אם נגלה שהחכם תמיד מיוסר ועצוב ואילו התם תמיד מרוצה ושמח? האם גם אז תהיה שאיפתנו זהה?

"היה היו שני חברים: חכם ותם. בתחילה למדו יחד אך אחר כך נפרדו דרכיהם. התם למד סנדלרות, ומחמת שהיה תם, למד רבה עד שהבין, ולא היה בקי באומנות בשלמות. נשא התם אשה, והיה מתפרנס מן המלאכה, ומחמת שהיה תם, ולא היה בקי כל כך במלאכתו, על כן הייתה מלאכתו בדוחק גדול ובצמצום, ולא היה לו פנאי אפילו לאכול, כי היה צריך תמיד לעסוק במלאכה, מחמת שלא היה מיומן דיו.

רק בשעת המלאכה, בשעה שהיה נוקב במרצע והיה מכניס ומוציא את החוט העבה של התפירה, אז היה נושך חתיכת לחם ואוכל.

ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאד, והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים.
והיה אומר לאשתו: "אשתי, תני לי לאכול", והייתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל. אחר כך היה אומר: "תני לי הרוטב עם הקיטניות", והייתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל.
והיה משבח ואומר: "כמה יפה וטוב מאד הרוטב הזה". וכן היה מצווה לתת לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה. ובעד כל מאכל ומאכל הייתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאד מזה ושיבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאילו היה אוכל אותו המאכל ממש.
ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה.

כשהיה גומר לעשות את המנעל, ומן הסתם היו לו שלוש קצוות, כי לא היה יכול לבצע את האומנות בשלמות, היה לוקח המנעל בידו והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג ממנו מאד, והיה אומר: "אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה. כמה מתוק המנעל הזה. כמה נעל של דבש וסוכר המנעל הזה".
והייתה שואלת אותו: "אם כן, מפני מה שאר סנדלרים נוטלים שלושה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי, היינו זהוב וחצי"?
השיב לה: "מה זה נוגע לי? זה מעשה שלו וזה מעשה שלי. ועוד: למה לנו לדבר על אחרים? בואי נחשב כמה אני מרוויח במנעל זה מיד ליד. העור עולה לי בכך, הזפת והחוטים בכך, ואשרי דברים כיוצא בזה – בכך, המילוי שבין העורות בכך. ועתה אני מרוויח מיד ליד עשרה מטבעות. ומה איכפת לי רווח כזה מיד ליד"?

האם באמת ניתן לשמר את התום והפשטות של הילדות?
האמנם יש בעולם אנשים ששמחה פשוטה וטהורה איננה זרה לרוחם?

וגם אם התשובה לשאלות אלו היא חיובית – האין תכונות אלו הופכות את האדם בהכרח גם למטופש במקצת? ילדותי משהו? לא בוגר?

כשנחקור את דרכיו של התם, נגלה שאינו טיפש כלל ועיקר. תמימותו ושמחתו אינן נובעות מבערות וחוסר דעת. להיפך – התם ניחן ביכולת התבוננות מעולה.
הוא פשוט מתבונן במה שיש לו ולא במה שאין לו !
באופן שבו הוא מתבונן בדברים, הופכת פרוסת לחם פשוטה למספקת ומענגת כמו המאכלים המשובחים ביותר.

נסו לקחת פת לחם, בלי שום תוספות, ודווקא מין הסוג הפשוט, בלי אלף טעמים של מאפיות צמרת, ופשוט ללעוס אותה, ממש לאט, ולא לבלוע. שמתם לב לטעם? משהו מתוק ועדין כזה, שעל פי רוב לא הבחנתם בו?

כמה טעמים מסתתרים בתוך הדברים הכי הכי פשוטים: פת לחם, כוס מים, חיוך, פיסת שמים.

מה ידע התם לעשות שאנו איננו יודעים?
באיזה שיטה רוחנית הוא השתמש כדי להיות כה מלא אושר מכלום שבכלום?

"כשהיה גומר לעשות את המנעל, ומן הסתם היו לו שלוש קצוות, כי לא היה יכול לבצע את האומנות בשלמות, היה לוקח המנעל בידו והיה משבח אותו מאד, והיה מתענג ממנו מאד, והיה אומר: "אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה. כמה מתוק המנעל הזה. כמה נעל של דבש וסוכר המנעל הזה".

דרכו של התם הייתה – לשבח את הטוב, להתפעל ממנו בקול רם, אפילו טוב חלקי, פעוט, לא מושלם.

אבל אולי באמת הוא היה בדיכאון ורק ניסה להעמיד פנים?

על זה משיב רבי נחמן: "ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה".

אנחנו לא כאלה. קשה לנו לשמוח בקצת טוב. אז מה, רוצים שנשקר? שנעשה הצגה?

רבי נחמן אומר שכן: "ואם לפעמים דעתו מבולבל ואינו יכול בשום אופן לשמח עצמו, אז עצתו שיעשה עצמו כאילו הוא שמח, ואף על פי שבתחילה עדיין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן, על ידי שעושה עצמו כאילו הוא שמח, על ידי זה יזכה אחר כך באמת לשמחה".

גם לא מדובר כאן בשקר. רק בבחירת זווית התבוננות על המציאות. סוף סוף יש באמת במה לשמוח, אפילו בדבר קטן ומועט, אם רק נבחר להתבונן בו.

ולא רק להתבונן. גם לדבר עליו, להתפעל ממנו, לשבח אותו.
"אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה. כמה מתוק המנעל הזה. כמה מנעל של דבש וסוכר המנעל הזה".

ועל ידי הדיבור נרגיש במעלתם האמיתית של הדברים הפשוטים, הלכאורה פעוטים.

אך טרם סיימנו לחקור את משנתו של התם. הרי אנו יודעים שגם בפעמים שניסינו לאמץ חשיבה או דיבור חיובי, זה לא החזיק הרבה זמן. למה? כי מה שמקובל זה ההפך – ביקורת, רדיפת שלמות, בוז לפעוט ולפשוט. אז צחקו עלינו והתביישנו להמשיך עם זה לבד.

גם לתם לא מפרגנים שמחה כזאת. אפילו אישתו יודעת היטב לעקוץ אותו במקום הכי רגיש, להצביע על החסרונות ולהבליט אותם: "והייתה שואלת אותו: אם כן, מפני מה שאר סנדלרים נוטלים שלושה זהובים בעד זוג מנעלים ואתה לוקח רק חצי, היינו זהוב וחצי"?

מה אתה כל כך שמח? אתה לא רואה שאחרים מצליחים יותר? חכמים יותר? יפים? עשירים?

כאן אנו מגלים את התם בגדולתו. הוא לא נשבר כשמראים לו כמה הוא עלוב וכמה אחרים גדולים. זוהי, אולי, לב ליבה של שיטתו, שהופכת אותו לפנומן יוצא דופן. לא רק שהוא שורד את העלבון. הוא באמת לא מתרשם ממנו. הוא באמת מסתכל על העולם בצורה אחרת לחלוטין.

"השיב לה: "מה זה נוגע לי? זה מעשה שלו וזה מעשה שלי. ועוד: למה לנו לדבר על אחרים? בואי נחשב כמה אני מרוויח במנעל זה מיד ליד. העור עולה לי בכך, הזפת והחוטים בכך, ואשרי דברים כיוצא בזה – בכך, המילוי שבין העורות בכך. ועתה אני מרוויח מיד ליד עשרה מטבעות. ומה איכפת לי רווח כזה מיד ליד".

התם סובר שהצלחתם של אחרים, אפילו בתחום שלו, איננה נוגעת לו בכהוא זה.
הוא חושב שהדיבור אודות הצלחתם של אחרים ואפילו המחשבה אודותיה היא מיותרת ועקרה. הוא מתעקש לבדוק את רווחיו והצלחתו אך ורק ביחס לעצמו. הווה אומר - ביחס לנקודת המוצא שלו.
"בואי נחשוב כמה אני מרוויח", לא ביחס לזולת אלא ביחס להשקעה הראשונית שלי.

וביחס לנקודת המוצא הראשונית ביותר, הלא היא רגע לידתנו, הלא כל מה שיש לנו הוא רווח נקי…
"ערום יצאתי מבטן אימי וערום אשוב שמה", אומר איוב כאשר ניתכת על ראשו צרה אחר צרה. כל מה שיש לי ממילא לא שלי, ניתן לי. ואם כך – אין מקום לטענות או לזעם על אובדנו.
ולא במקרה פותח ספר איוב בשבחיו של האיש: "והיה האיש ההוא תם".
זהו סודו השמור של התם: הכל, פשוט הכל – רווח נקי. צריך רק להתבונן בזה ולהתפעל מזה בפה מלא. מה שיש לאחרים יותר ממני – שיערב להם. מה זה בעצם נוגע אלי?

לאחר בחינת עקרונות חייו של התם, נוכל לגלות את ההיפך הגמור בחכם.
לדאבון לב נוכל, פעמים רבות, למצוא גם את עצמנו "חכמים" בודדים ועצובים.

"והחכם היה מלא ייסורים תמיד, כי הניח שם, שהוא חכם מופלג ואומן ודוקטור גדול מאד. והיה בא שר אחד וציוה לו, שיעשה לו טבעת של זהב. ועשה לו טבעת נפלאה מאד, וחקק שם ציור בדרכים נפלאים מאד, וחקק שם אילן, שהיה נפלא מאד. ובא השר, ולא מצאה חן בעיניו כלל הטבעת, היה לו ייסורים גדולים מאד, כי היה יודע בעצמו, שאילו הייתה הטבעת עם האילן הזה בספרד, הייתה חשובה ונפלאה מאד.

וכן בא פעם אחת שר גדול והביא אבן טובה יקרה, שבאה ממרחקים, והביא לו עוד אבן טובה, עם ציור. וציווה לו, שיצייר כציור הזה על האבן טובה שהביא. וצייר ממש כאות הציור, רק ששגה בדבר אחד, שלא היה שום אדם מבין על זה, רק הוא לבדו. ובא השר וקיבל האבן טובה, וישרה בעיניו מאד. והיה לו לחכם ייסורים גדולים מן השגיאה. "הלא עד היכן מגיעה חכמתי, ועתה תזדמן לי שגיאה"?ְ

וגם בעניין הרפואה היה לו ייסורים. כשהיה בא לחולה והיה נותן לו רפואה, שהיה יודע בבירור, שאם ילך לו לחולה לחיים, בוודאי מחויב בבירור להתרפא מזה, כי היא רפואה נפלאה מאד. ואחר כך מת החולה, ואמרו שמת על ידו. והיה לו ייסורים גדולים מזה.
וכן לפעמים נתן רפואה לחולה ונתרפא, והיו אומרים העולם: ´מקרה הוא´. והיה מלא ייסורים תמיד.

וכן היה צריך למלבוש, וקרא החייט ויגע עימו, עד שלימדו לעשות המלבוש כרצונו, כמו שהיה יודע. וכיוון החייט ועשה המלבוש כרצונו, רק כנף אחד שגה בו ולא כיוונו יפה. והיה מצטער מאד, כי היה יודע בעצמו אף שבכאן הוא יפה, כי אינם מבינים על זה. אבל אם הייתי עם הכנף הזו בספרד, הייתי לשחוק".

"וישב עצמו לשאת אשה, אך אמר בדעתו: אם אשא אשה כאן, מי ידע מה שנעשה ממני (שלמד צורפות ורפואה ומדעים ושפות). אלך ואשוב לביתי, למען יראו מה שנהיה ממני. שהייתי נער קטן, ועכשיו באתי לגדולה כזו. והלך ונסע לביתו, והיה לו יסורים גדולים בדרך, כי מחמת חכמתו לא היה לו עם מי לדבר, ולא היה מוצא אכסניה כרצונו, והיה לו יסורים הרבה".

איזו תלות מבישה. לחיות רק למען מה יגידו. איך זה נראה בעיני אחרים.

איזו בדידות איומה – לחשוב את עצמך לחכם מכולם ולהיוותר ללא נפש חיה וללא שיחת רעים אמיתית.

בסיפור אחר שלו, ´מעשה בחיגר´, מתאר רבי נחמן פן אחר וקודר של בעיה נפשית זו, והוא מגדיר אותה שם פשוט כשיגעון.
החיגר, גיבור הסיפור, לאחר שכל רכושו נשדד ממנו, מוצא תרופה פלאית – אבק, שכל מי שדורך בו מתרפאות רגליו. ועוד סוגי אבק הוא מוצא. תכונת האחד – להפוך לצדיק את כל מי שדורך בו, ותכונת האחר להפוך את הדורך בו למשוגע.
כנקמה על מה שעשו לו הוא אורב בדרך המשמשת את הגזלנים ומפזר שם את שני סוגי האבק גם יחד – אבק של צדיקים ואבק של משוגעים.
כאשר דורכים הגזלנים ב"אבק של הצדיקים" - "נעשו צדיקים והתחילו לצעוק על נפשם, על שגזלו עד הנה והרגו כמה נפשות" דהיינו שהכירו בקטנות ומומי עצמם.
"אבל מחמת שהיה מעורב שם אבק של משוגעים, נעשו צדיקים משוגעים, והתחילו להתקוטט זה עם זה. זה אמר - בשבילך גזלנו, וזה אמר - על ידך גזלנו, עד שהרגו זה את זה".

הנה הם שני סוגי המומים האוניברסליים, שרבי נחמן מכנה שיגעון: "בשבילך גזלנו". "על ידך גזלנו".

אם יש בי חסרון – הרי אחרים אשמים בו. אימי ואבי, מורי וחברי, המפקד בצבא, אישתי, ילדי, מנהל הבנק והפקידים, שותפי לעבודה – אלה שתחתי ואלה שמעלי, הממשלה, ראש הממשלה, הערבים. לכל מום שיש בי נמצאים אשמים. "על ידך גזלנו".

"בשבילך גזלנו" – הוא טירופם של החיים למען אחרים. אני חי בשביל אשתי, בשביל הילדים, בשביל השכנים, ההורים, הדודים, החברים. אם נסחפתי, אם שגיתי, למענם עשיתי הכל. שידעו, שיחמיאו, שיכירו את ערכי. "אלך ואשוב לביתי, למען יראו מה שנהיה ממני".
"למען יראו", מלמד רבי נחמן, הוא סוג של שיגעון.

לכמה הרבה ידע, תארים, הפגנת שליטה במצב, אנו זקוקים בכדי לזכות ביוקרה, בכדי להיחשב חכמים?
ולכמה מעט מכל זה אנו באמת זקוקים בכדי לחיות את חיינו שלנו, לא עבור אחרים. חיים מלאי תוכן ומאושרים?

אם נוותר על ההתחכמות המדומה, על תסביך השלמות, על אישורם התמידי של אחרים, אולי גם אנחנו נזכה לשוב אל תום הילדות, אל האושר האבוד של פת לחם, כוס מים, חיוך, פיסת שמים.


נתקבלו 1 תגובות
לא להיות עסוקים באחר

נושאים ראשיים
סיכומי הרצאות
סיפורים
הפרשת חלה
בריאות
יום העצמאות
גמרא
כללי
גדולי ישראל
הלכות
הופעות
תורה ומדע
עבודה פנימית
חסידות
פרשת שבוע
שבת קודש
חגים ומועדים
חינוך ילדים
זוגיות ונישואין
 
חברה לבניית אתרים בניית האתר