באנר חדש
לוגו עם כתובת
שורשים
כי יש משהו בפנים.
תרומות מפה וחניה אודות שורשים צור קשר
‏שבת ‏14 ‏דצמבר ‏2019  י"ח בחשון, תש"פ
הרשמה למשפחה   כניסה לחברים  
ראשי \ מאמרים \ פרשת שבוע \ לצמצם את הבלאי
מאמרים דומים
צורה של אסטרטגיה
משהו אישי....בימים אלה אני מגבש אסטרטגיה בנושא המעסיק כל הורה – גבולות. כיצד מציבים בפני ילדינו גבולות באופן אפקטיבי ויעיל? ב'אפקטיבי ויעיל' כוונתי לתוצאות חיוביות שישתרשו במבנה נפשו של הילד. (פרשת שופטים)
2 טיפים להשגת מטרות בשיחה - פרשת ויגש
כולנו רוצים לדעת איך להצליח לנהל שיחה בצורה אפקטיבית, ומה פתאום אני כותב על זה? לא הפכתי למומחה באפקטיביות, פשוט אפשר ללמוד מפרשת השבוע, פרשת "ויגש" על נושא זה.
לצמצם את הבלאי
12/07/12 יואל ברדוגו
בס"ד

אחד מחמשת המאורעות העצובים שארעו לעם ישראל ביום שבעה עשר בתמוז (היום
הפותח את שלושת שבועות האבל על חורבן ירושלים  המסתיימים בתשעב באב) הוא
ביטול קרבן ה'תמיד' בירושלים

קרבן זה היה החשוב ביותר שכן הוא פתח את עבודת הכהנים בבוקר וסיים אותה
בערב וככזה כיפר על עם ישראל ביום ובלילה. ביטולו סימן את התרחקות עם
ישראל מהקב"ה והצרות שבאות בעקבות כך.

לקראת הכניסה לארץ, מוזכר קרבן התמיד בפרת השבוע – פרשת פנחס. בתוך
הפסוקים המתארים את 'התמיד' ישנו פסוק שנשמע היסטורי אשר כוונת התורה
באיזכורו אינו ובן לגמרי. התבוננות בפסוק זה יכולה לשפוך אור על מהות
הימים האלה של ימי בין המיצרים

התורה מזכירה את העובדה שקרבן זה צריך להיקרב פעמיים ביום (פעם אחת בבוקר
ופעם שנייה בערב) ולאחר מכן אומרת כך: "עולת תמיד העשויה בהר סיני..."

מצאנו שבהר סיני לפני מתן תורה (ולפני חטא העגל) הקריב משה ועם ישראל
קרבן תמיד  -"וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים
שלמים..." (שמות כ"ד, ה'). מדוע טורחת התורה להזכיר כאן את הפסוק
ההיסטורי הזה.

רבינו עובדיה ספורנו (איטליה, 1500) מפנה את תשומת ליבנו לכך שהפסוק
ההיסטורי הזה נאמר לפני שהתורה מזכירה את הנסכים (היין שהיו מנסכים לתוך
ספלים על המזבח). מכאן שהתורה באה ללמדנו שדווקא לפני חטא העגל קרבן
התמיד לא כלל נסכים. אך לאחר חטא העגל הרי שעולת התמיד צריכה אף נסכים.

מה הם ביאורם של דברים?

ידוע שתפקידם של קרבנות הוא להשרות שכינתו של הקב"ה בתוך עם ישראל ובתוך
העולם כולו. רבי יהודה הלוי (ריה"ל) בספר הכוזרי מדמה את מנגנון השראת
השכינה ע"י הקרבן למנגנון משכן הנשמה של אדם בתוך גופו ע"י הלחם אותו
האדם אוכל. ברור, אומר ריה"ל, שהנשמה אינה צריכה את הלחם. אם האדם לא
יאכל הרי שהנשמה תעזוב את הגוף ללא כל פגע בעצמותה. תפקיד הלחם, אומר
ריה"ל, הינו להדביק בין הנשמה לבין הגוף – שני הפכים שלא אמורים לשכון
יחד. ללא הלחם שמלחים ומדביק בין הנשמה לבין הגוף אין הנשמה יכולה לשכון
בתוך הגוף - הגוף פשוט יחרב בעוד הנשמה פורחת ומתרחקת לה ללא פגע.

הקב"ה הוא נשמתו של העולם כולו. הוא המחייה ומהווה את כל החומר מסביבנו.
הקרבנות הם המאפשרים את שכינתו של הקב"ה קרוב אלינו. אין הקב"ה זקוק
לקרבנות. בהעדרם הוא עוזב ללא חיסרון או פגע ואילו העולם עצמו נפגע.
הקרבנות, מסביר ריה"ל, הם הלחם משום שהם מלחימים ומדביקים בין הקב"ה ובין
עולמו. כשם שהלחם אותו האדם צורך מאפשר לנשמתו לשכון בתוך גופו ולהחיות
אותו כך הקרבנות מאפשרים לקב"ה לשכון בתוך עולמו ולהחיות אותו.

כמה מאמץ צריכים אנו לעשות ע"מ לאפשר את שכינתו של הקב"ה בקרבנו? זה תלוי במעשנו.

לפני חטא העגל קרבן התמיד (שמאפשר את משכנו של הקב"ה כאן איתנו) לא כלל
נסכים ואילו לאחר חטא העגל הוא כלל נסכים. תוצאות המעשים משליכה על הדרגת
הקושי להתקרב שוב אל הקב"ה לאחרמשה שהרחיק אותנו ממנו. אם לפני חטא העגל
די היה בקרבן תמיד ללא נסכים ע"מ לאפשר את השראת השכינה הרי שלאחר חטא
העגל נצרכים אנו להוסיף נסכים ע"מ לזכות לקרבה שבה היננו קודם המעשה.
בפשטות, לאחר מעשהב שהרחיק אותנו מהקב"ה נצרכים אנו למאמץ גדול יותר ע"מ
להחזיר את המצב לקדמותו.

נמצא שהפסוק 'עולת תמיד העשויה בהר סיני' אינו איזכור היסטורי אלא בא
ללמדנו על ההשלכות של מעשים שמרחיקים אותנו מהשראת השכינה. בהר סיני לפני
העגל לא היה צורך בנסכים ואילו כעת לאחר מעשה העגל נדרשים אנו לתוספת
נסכים ע"מ לזכות לדרגת השראת השכינה בה יכולנו לזכות (לפני חטא העגל) ללא
מאמץ זה.

האמת שעיקרון זה קיים בכל תחומי החיים. בני זוג שהתרחקו זה מזה נדרשים
למאמץ גדול כדי להשיב את הקרבה שהיתה להם. אדם פרטי, בינו לבין עצמו,
נדרש לתעצומות נפש כדי לחזור לעצמו לאחר שביצע מעשים שאינם הולמים אותו.
לאחר אכילה מיותרת, למשל, אדם נדרש למאמץ גדול כדי לחזור למצב הראשוני
שלו הן במישור הפיזי ןהן במישור הרוחני שלו.

כל תקינותם של החיים תלויה בדרגת השלום השורר בין הרוח ובין החומר.
הספורנו בתחילת הפרשה מסביר של עניין ההפסד והכיליון החומרי אותו אנו
מכירים נוצר מחוסר שלום שבין הרוח והחומר "כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא
בסיבת התנגדות ההפכים" (הרוח והחומר ההפכיים זה לזה)

רבי משה אלשיך (צפת, 1500)  כותב: "...שמה שהמות יפריד בין המנפש והגוף
איננו רק מהעדר שלום בינהם. אך בהזדכך החומר יתקרבו באיכות ואז תראנה
הנפש ותמצא לה מנוח. נמצא כי החיים והשלום אחד הן" (ספר 'רוממות אל' –
ביאור האלשיך על ספר תהילים).

כל עבודתנו בחיים בכלל ובימי בין במיצרים בפרט הוא להשכין שלום בין הרוח
ובין החומר אצלנו. זה נכון בזוגיות, בעבודה, ביחסים עם חברים וכן בחיים
הפרטיים של כל אחד בינו לבין עצמו

בכל שנה פרשת פנחס פותחת את ימי בין המיצרים משום שכוללת בתוכה את המחיר
של הריחוק מהקב"ה ומרוחניות ואת הדרך להשכנת השלום בין הרוח ובין
החומר. למדים אנו שריחוק מן הקב"ה ומרוחניות פירושו בלאי מוגבר של המערכת
עדינה והלא טבעית של רוח וחומר – הן בעולם הגדול והן בעולם הקטן שהוא כל
אדם בחייו שלו.

שבת שלום
לא נתקבלו תגובות לרגע זה
נושאים ראשיים
סיכומי הרצאות
סיפורים
הפרשת חלה
בריאות
יום העצמאות
גמרא
כללי
גדולי ישראל
הלכות
הופעות
תורה ומדע
עבודה פנימית
חסידות
פרשת שבוע
שבת קודש
חגים ומועדים
חינוך ילדים
זוגיות ונישואין
 
חברה לבניית אתרים בניית האתר